האם לאהוב זה לתת חופש או לשים גבולות- על ילדים, ילדות נשכחת וממתקים

לילה

נכנסת למטבח, שקט בבית (סופסוף)

הילדים ישנים ובן הזוג הלך לחדר כושר "להוריד את היום" (תיכף תבינו למה)

כל היום ישבתי ליד המחשב, נאבקת באיזו עבודה שעלי להגיש. היום בן זוגי היה בתפקיד האימא המסורתי- החזיר מהמסגרות, הכין ארוחה, והיה עם הילדים בקניון…פעמיים. פעם לקנות משהו, ובערב לקנות עוד כמה דברים.

ומה ראיתי בארונות המטבח??

עיני כבר ממש לא חושכות כי התרגלתי. אך צילמתי לכם תמונה של שאריות שלל הקניות מהיום.

הנה היא:

ומה שלא מופיע בתמונה, זה מה שהילדים כבר הספיקו לאכול: צ'יפס, חטיפים, פיצה, בורקס, עוגיות וסוכריות.

שלושה ילדים קטנים וחמודים, עם קיבולת די קטנה, וכמה ג'אנק ליום אחד. (וסליחה מראש על השיפוטיות).

יכול להיות שיש מביניכם הקוראים שלא מבינים מה העניין. יכול להית שיש בתים שזהו תפריט התזונה היומי שלהם.

אבל אני למדתי שסוכר זה רע לגוף, שהרגלי תזונה מתפתחים בגיל צעיר ואם אתה מעביר לילדים מסר מילולי שאוכל בריא זה חשוב, ומתנהג הפוך, אז זה מה שהם יזכרו.

באופן מתמיד ביומיום, כחלק מתפקידי כאימא, אני משקיעה הרבה משאבים לתת לילדיי הרגלים ותפיסות מחשבה שבעיני הן מיטביות, ומשקיעה גם בחינוך לבריאות ותזונה שבונה את הגוף.

והנה, שוב הוא "הורס לי את החינוך", והוא עוד קטוגני (בן זוגי אוכל בד"כ מזון עם אפס פחמימות ובלי סוכר בכלל)

איך המחשבה משפיעה על הרגשות- לכעוס או לא לכעוס?

מחשבה ספונטנית א' מיד עברה במוחי:"מה, אתה לא אוהב את הילדים שלך? למה אתה קונה להם אוכל שמזיק להם??"

מחשבה ספונטנית ב' עוברת במוחי:" אני יודעת שאתה אוהב אותם, בדיוק בגלל זה קנית את כל הממתקים"

וכמו ברוב הדברים שקורים בהווה, הסיבה לאופן בו הם מתנהלים, מתחילה בעבר.

אני באתי מבית שקידש את הבריאות כערך עליון. קמח כוסמין, עלים ואגוזים. היו ממתקים, אבל בריאים. וכילדה, כל בקשה שלי לביסלי נתקלה במבט ספקני ובעיניים מתגלגלות למעלה (קצת הגזמתי, אבל הבנתם את הכוונה)

בן זוגי גדל בבית שבו כל ממתק שהגיע הביתה בטעות, מיד נשטף באסלה, או נזרק לפח לעיני הילדים. (טראומטי לא פחות)

אז בתוך המציאות של שני קצוות איך מתנהלים?

וכאן אני רוצה לפתוח את הדיון לחשיבות החופש וחשיבות הגבולות ביחסים עם הילדים.

חופש חשוב

החוויה של ילד שהוא מבקש משהו ובקשתו מתמלאת במלואה תוך קבלה ומאור פנים, היא חוויה מעצימה. הילד למד שמה שהוא ומה שהוא רוצה זה מאה אחוז בסדר. הילד מקבל ערך מכך שממלאים את בקשתו מתוך כבוד לרצונותיו ומנתינה מלאה. וזוהי חוויה בונה וממלאת שמחה, וגם, חשוב מאוד, מעבירה לילד חוויה של שפע.

גבולות חשובים וגם הגבלות

אני מכירה ילדים שקיבלו חופש מלא בילדותם, והמסקנה איתה גדלו היא, שלהורים שלהם לא אכפת מהם. הילד, או הנער, לא תמיד יודע לבחור בחירות נכונות, אין לו פרספקטיבה, חסר לו לפעמים ידע, והוא פועל מתוך רצון אימפולסיבי ולא מתוך ראייה של הטווח הארוך. הגבול מאפשר עצירה וחשיבה, מודעות ל"מה המידה המתאימה", ומשמעת חיצונית שיכולה לבנות משמעת פנימית בעתיד. גבול בונה ביטחון.

ודוגמא מהחיים

אמרו ההורים לבנם המתבגר שלא רצה לעשות תעודת בגרות. "לא צריך, תעשה מה שאתה רוצה". הנער כיום בן 50 ורק עכשיו, בעמל רב, מסיים תואר ראשון. שנים לקח לו לשקם את הביטחון העצמי שלו מהבינוניות של מספר בחירות שבחר בימי נעוריו.

אולי אם היו מעודדים אותו ונלחמים איתו, העתיד שלו היה קצת שונה. אולי זה לא היה משנה את המציאות, ואולי מרוב לחצים וכוונות טובות הוא היה בורח להודו.

טיפים- אם חופש חשוב וגם גבולות, איך אפשר לבחור את המידה?

א. כאשר יש לנו יכולת לראות את הסיטואציה בלי "לערבב לתוכה" את סיפורי העבר, קל יותר לעשות בחירות נכונות.

אך לא תמיד אנו מודעים מהו הרקע הלא מודע לבחירות שלנו.

ב. אם אירוע מסוים מעורר אצלכם רגשות חזקים, כנראה שמעורבים בו עניינים לא פתורים מהעבר.

ג. בנו מודעות, היא כלי חזק לחיים טובים- גישת הגשטאלט תעזור לכם בכך.

ד. ג'ים רון, אחד מנואמי המוטיבציה הגדולים אמר: "בחר את מה שמתאים למצב, לא את מה שמתאים ונוח לך"- הילדים מנדנדים, לקנות להם את מה שרצו העיקר שיהיה לי שקט, או לבחור במה שיותר ישרת את המטרות החינוכיות לטווח ארוך. שימו לב לבחירות שאתם עושים. אין רע או טוב, השאלה מה המינון ואת מה ההתנהגות משרתת.

ה. שימו לב למצבים בהם אתם פועלים פעם כך ופעם הפוך לגמרי, ולמעשה נמצאים פעם בקוטב הדרומי ופעם בקוטב הצפוני (מושג הקטבים הוא עקרון בטבע- ין יאנג, אור=חושך, חם-קר) לשני קצוות יש גם אמצע, וכדי למצוא אותו יש לשנות הרגלים ולהתנסות במצבים חדשים. (לקחת סיכון ולפגוש את הלא מוכר)

ו. התייעצו עם אחרים- שאלו לפחות 3 דעות של אנשים שאתם מעריכים, והקשיבו למשוב, צאו מתוך הנחה שתמיד אפשר ללמוד ולשפר.

ז. גם אם בן הזוג מתנהג בצורה הפוכה ממה שאתם חושבים, אל תשברו לו את המילה, דברו איתו בפרטיות, ולא לעיני הילדים. ואם הוא לא משתכנע. כתבו מאמר :-), או בואו לקורס

ח. ילדים לומדים ממודלים שונים של חינוך, ולא מתבלבלים. הם יודעים מה מתאים לאימא ומה לאבא. גם אם יש לכם גישות הפוכות, ואתם חיים איתן בזרימה וקבלה ולא במריבות, הילד לומד כמה צורות של קיום ומגוון אפשרויות, וזה מסר חשוב בפני עצמו.

אחרית דבר

אמצע הלילה, אנחנו שוכבים במיטה ומשוחחים. אני שואלת מתוך רצון אמיתי להבין איך פועל הראש של בן זוגי. (כבר ציינתי שמריבות לא עוזרות)"תגיד", אני שואלת, "מה גרם לך לקנות כל כך הרבה סוכריות?"

"זה לא הרבה", הוא עונה. "הם רצו הרבה יותר. אני עצרתי אותם."

שתי מסקנות אני מציינת לעצמי- הרבה או קצת זה עניין מאוד סובייקטיבי.

וגם שהמפה אינה השטח- זאת אומרת. לא הייתי איתו בקניון ואני לא באמת יודעת עם מה היה עליו להתמודד.

וזה ההסבר שהוא נתן לי: "הילד כל הזמן חווה מבוגרים שאומרים לו איך להיות ומקבלים עבורו את ההחלטות, אני רוצה שהילדים יפתחו את היכולת לקבל החלטות עבור עצמם. אשתדל לכוון אותם, אך שיעשו את הבחירות שלהם. יותר חשוב בעיני מקצת ממתקים, זה המסר שאני מעביר להם שיקשיבו לעצמם, יזהו מה הם רוצים וישיגו את זה, ואני נותן להם סביבה תומכת."

ומה דעתכם?

ולסיום: "למרות שאף אחד לא יכול לחזור אחורה וליצור התחלה חדשה, כל אחד יכול להתחיל מעכשיו וליצור סוף חדש."
– קרל ברד

פרטים על הקורס הקרוב- קורס NLP לעסוקים