אני זוכרת את היום החם ההוא בשלהי חודש יוני, עת נפגשתי עם אחד ממטופלי. הייתה לנו פגישה חשובה וטובה, ובסופו הוא אמר משפט שהשאיר אותי מופתעת מאוד. " אני מקווה שהבשר שהשארתי באוטו לא יתקלקל". שאלתי אותו לפשר דבריו והוא הסביר:" קניתי בשר לכל החבר'ה ל "על האש" והשארתי אותו במהלך הפגישה באוטו". "מדוע לא הבאת אותו למקרר שבקליניקה?" שאלתי. וכאן אעשה אתנחתא קלה בסיפורנו.
מה לדעתכם הסיבה האמיתית להתנהגות זאת?
ראשית דבר חשוב לי לציין שהרעיונות המוצגים במאמר מתאימים לכל מפגש בין אישי- טיפול/ אימון/ הנחיה ויעוץ. למען הנוחות בחרתי להתייחס לאדם בשם מטופל.
מכירים את החוויה של להיות באמצע מופע או הצגה ואז.. לפתע.. להרגיש צורך חזק מאוד להתעטש עיטוש קולני ומשחרר. מה אתם עושים במקרה כזה – מתעטשים או מתאפקים?
במאמר זה אסקור את סגנון המגע של אנשים ש"בולעים" או בשפת הגשטאלט – מפנים את האנרגיה כלפי פנים – Retroflection.
אנשים שחשים דחף או צורך לדבר, לנוע או לעשות מעשה, אך בוחרים להתאפק ולרסן עצמם. לעיתים ההתאפקות היא המעשה היעיל והטוב בפרספקטיבה של זמן ומקום עבור אותו אדם. אך אנו עוסקים בסדרת כתבות זאת בהיבט האוטומטי של תבנית זאת, שאינו משרת בהכרח בצורה יעילה את צרכי האדם.
מדוע "בולעים" את המסר
אדם מפנים מסרים, אמונות וחוקים מסביבתו במהלך שלבי התפתחותו. וגם חוויותיו משאירות בו חותם מורכב המכיל- פחדים, איסורים, משמעויות וכתוצאה מכך גם התנהגויות.
אמונות כמו:" אסור להתלונן", "לא מדברים על קשיים", "לאף אחד לא אכפת ממני", יכולים להיות חלק ממרכיבי התבנית של בליעה. כשחקרנו יחד את התנהגותו של אותו מטופל ספציפי, גילינו שהוא בחר בחירה לא מודעת לבלוע את הצורך שלו לקבל עזרה מהסביבה, ולענות על צורך אחר שהיה עבורו משמעותי יותר באותו רגע: שלא יכעסו עליו (עקב העובדה שהוא מבקש משהו עבור עצמו). דפוס התנהגות זה של "בליעה" שרת היטב את אותו אדם בילדותו. במסגרת התמודדותו כילד בבית אלים, היה עליו להיות שקט כדי לא להיפגע מכעסם של הוריו, ולכן הסתגל באופן יצירתי למציאות זאת. תפקידי כמטפלת שלו הוא לעזור לו להיות מודע לדפוסים האוטומטים, ולתמוך בו כדי שיוכל להרחיב את האפשרויות שלו לבחירות חדשות שמשרתות אותו טוב יותר בסיטואציות שונות.
כיצד אדם שמפנה את האנרגיה כלפי עצמו יכול להיות "תקוע" בתהליך השינוי?
על פי גישת הגשטאלט תפקידו של המפגש עם איש המקצוע הוא לעזור לאדם לסגור עניינים לא סגורים מהעבר. עניינים אלה מפריעים לו לחיות במלאות את ההווה, ומקשים עליו להשיג את מטרותיו. אדם שמפנה את האנרגיה פנימה, קוטע למעשה את הקשר עם עצמו, ואינו נמצא במגע מלא עם כל רגשותיו, צרכיו, מטרותיו וכו…
משפט מפתח המהווה את הבסיס לעבודה הוא:
חווית החיבור הפנימי (קונטקט) = קשר מלא של אדם עם מכלול רגשותיו, זיכרונותיו, מחשבותיו, תחושותיו היא הכרחית כדי לסגור עניינים פתוחים ולהשיג מטרות אישיות .
כיצד מזהים אדם שמפנה את האנרגיה פנימה?
עקב העובדה שמדובר בתבנית סמויה מן העין, עלינו לפתח ערנות ותשומת לב לסימני דרך שיכולים להצביע על אפשרות קיומו של דפוס זה. לדוגמא:
1. דפוסים גופניים – אדם שיושב בצורה קפואה ומלאת מתח ומסרב להתרווח ולנשום באופן חופשי. אפשר לשאול אותו מה הוא מחזיק, האם הוא שומר עכשיו על משהו בתוכו. דוגמא נוספת: שמתי לב שבמהלך מפגש טיפולי, אחת המטופלות שלי, בשעה שהיא מדברת, היא מזיזה את כף הרגל בצורה מסוימת. כשחקרנו יחדיו מה המשמעות של כך עבורה, היא אמרה:" אני שמה רגל על הברקס".
2. אדם שמתחיל לספר משהו ואומר: "בעצם לא חשוב", "זה לא ממש משנה".
3. אדם שמוסר מעט מידע וקשה מאוד לחלץ ממנו עוד פרטים. לדוגמא: הוא מספר על יומולדת שעשו לנכדתו ואומר "היה יפה". כששואלים : "ספר לי עוד על החוויה שלך " חוזר האדם ואומר "היה יפה וזהו". סביר להניח שחוויית היומולדת לנכדה מכילה קשת של רגשות ומצבים אתם בוחר אותו אדם להשאיר לעצמו.
4. לעיתים דרך ההשוואה למה שאנו מכנים "התנהגות נורמטיבית" של אחרים, אפשר לזהות שיש משהו יוצא דופן בהנהגות האדם שבא אלינו. לדוגמא: אדם שאף פעם לא מבקש לשתות במהלך המפגש, לא הולך לשירותים, "לא משנה לו" מה הטמפ. בחדר, אף פעם לא קר או חם לו. תמיד הכל בסדר. או אדם שלא מתייחס לרגשות כמו כעס, עצב, כאב, בושה. כל אלה סימנים המזמינים לבדוק האם האדם מפנה אנרגיה כלפי פנים.
שימו לב, אין באף אחת מהדוגמאות שנתתי ערובה לכך שזה סגנון הקשר של האדם. יש עוד הרבה אפשרויות נוספות לסגנונות מגע. אך אלו הם רמזים ששווים בדיקה ודיאלוג משותף.
למה זקוק אדם שמפנה את האנרגיה שלו כלפי פנים כדי לעשות שינוי
לתמיכה רגשית, ללגיטימציה המילולית והאמיתית מצד איש המקצוע להביע הכל במסגרת המפגש, למודלינג אישי מצידו, ולשיתוף רלוונטי ועדין במקרים מסוימים של איש המקצוע בחוויה שלו בתקשורת מול אותו מטופל.(זה נושא מורכב אחר ששווה מאמר נפרד), וכמובן להזדמנות המשותפת להתנסות בבחינת התבניות, בדיקת הצרכים, מודעות למה שיש והתנסות באפשרויות חדשות במסגרת המוגנת של המפגש הטיפולי.
