הדברים שסיפרה לי עוגת השוקולד

פרולוג- בליינד דייט

רגע לפני שסיפורנו יתחיל באמת. דמיינו לכם בליינד- דייט בין שתיים. היא מסתכלת עליה במבט עורג, והשנייה מחזירה לה במבט חשדני. ואולי זאת לא הפעם הראשונה שהן נפגשות. אך בוודאות זאת הפעם הראשונה שהן משוחחות כל כך בפתיחות ובגילוי לב על הקשר הבלתי מוסבר שלהן.

נוכל להתחיל את הסיפור מלבשר לכם על סיפור אהבה, אהבה עיוורת בו רואים רק את היתרונות ולא את החסרונות. בו לא מכירים בפגמים ורוצים להתמלא זו בזו.

סיפורנו גם יכול להתחיל בעוגת שוקולד, שחומה, חמימה, מריחה ריח מעדנות. עם סוכריות צבעוניות קטנטנות ונימוחות מעליה. עוגת שוקולד שבין שלל כישוריה, יודעת לדבר.

היא נחה לה במקרר וקוראת: "אכלי אותי, אכלי אותי" בקול מתוק מדבש שממש אי אפשר לעמוד בפניו.

וגיבורת סיפורנו, נקרא לה רותי לצורך העניין, לא יכולה לעמוד בפני התחינות, והיא עושה מעשה, ניגשת למקרר, מוציאה את העוגה היפיפייה ונוגסת לה בפרוסה נדיבה, ולאחר מכן מיישרת ומיישרת עד כי לא נודע כי הייתה שם עוגה מלבנית ולא מרובעת. ובכל אותם רגעים קסומים שבהם ביס ועוד ביס מתגלש בקלילות לגרונה של רותי, היא מתענגת בצורה מלאה, טוטאלית וחסרת פשרות על כל פירור. וסיפורנו, סיפור אהבה בין נפש ענוגה לעוגה היה יכול להסתיים כאן אילולא הוא בעצם נפתח קצת אחרת.

בקשת עזרה

רותי ישבה לפני בקליניקה בדמעות שליש ואמרה: "נמאס לי מעצמי, אני כבר לא יכולה להסתכל במראה, באתי אליך כדי שתעזרי לי לרזות" היא סיפרה שהייתה כבר בתהליך אימון אחד ירדה כמה קילו והעלתה אותם בחזרה עם תוספת, והיא אינה מבינה מדוע אינה מצליחה לרדת במשקל.

הרגשתי שיש כאן עניינים נוספים שכרגע סמויים מן העניין והקדשתי את הפגישה לבירור העניין.

פתחנו בלבדוק את שביעות רצונה של רותי מתחומים בחייה (טכניקה הנקראת מעגל החיים)- גילינו שרותי די שבעת רצון- בערך 8 מנגזרות חייה ובזוגיות הוא שבעת רצון 6. (מתוך 10).

גם אם אדם מספר שהוא אוכל הרבה, יש לבדוק מה הוא אוכל, מתי, באילו נסיבות, מה גורם לו להרגיש שזה הזמן לאכול וכיצד הוא בוחר מה לאכול. מה תבנית האכילה שלו (הדפוסים שקשורים לאוכל) – מה הוא מרגיש חושב וחש בגוף לפני שהוא אוכל, בזמן האוכל, לאחר שסיים לאכול, וזמן מה אחר כך. קצרה היריעה לתאר במאמר זה בפירוט את כל תהליך הבירור.

לאכול כאילו אין מחר

מה שהדליק אצלי נורה אדומה היה משהו מעניין מאוד. כשרותי תיארה את סיפור האהבה שיש לה עם עוגת השוקולד (וממש השתמשה במילה זאת) וכיצד היא מתמוגגת כשהיא אוכלת, ובזמן האוכל היא לגמרי מתענגת, והיא אינה חושבת לא על הקלוריות ולא על כך שבסופו של דבר תוצאות העוגה ישבו לה על הירכיים או במקום אחר לא רצוי. אלא רק על ההנאה והשמחה שבאכילה, או כדבריה "זה כיף".

חשבתי לעצמי שזהו נתון מעניין. כי בד"כ מי שמעוניינת לרזות גם כשהיא מכניסה משהו "אסור" לפה היא מלאה במחשבות, חרטות שלאחר מעשה ועוד. וכשרותי השתמשה במילה אהבה לי זה הרגיש כמו עניין אחר לגמרי. וכדי להעמיק ולחקור אני בוחרת לעבוד עם שיטת הגשטאלט.

מהי גישת הגשטאלט

גישת הגשטאלט היא גישה אופטימית הרואה את הכוחות שיש באדם. מבין מקורותיה: אקזיסטנציאליזם, הומניזם, בובר, זן, רייך ועבודת גוף ופסיכודרמה. גישת הגשטאלט מזמינה את האדם להגדיל את המודעות לעצמו, לקולות שבתוכו, לחלקים שלו, למקומות אותם הוא מדחיק, למאבקים הפנימיים.

ע"י הבאת חלקים אלה למודע, הנכחתם וקבלתם כחלק מהמציאות, אדם יכול לבצע שינויים בחייו. גישת הגשטאלט היא עולם מלא ונפלא המבוסס על איכות של קשר תוך אישי בתוך האדם, ועם סביבתו.

אתאר פירור קטן מקסם הגישה. אז מה דעתכם על פגישה אינטימית בין רותי לעוגת השוקולד בקליניקה.

מי יושב על הכיסא שלי- איך פוגשים את התת מודע בהווה

רותי יושבת על כיסא אחד ועוגת השוקולד יושבת מולה. ועל מה ידברו השתיים- אולי על הכעס, על הכאב, על השמחה ואהבה שבמפגש המשותף. ואין רותי מדברת עם עוגת שוקולד אמיתית, אלא עם חלק לא מודע בתוכה. בקליניקה זה נראה כך- שמים שני כסאות או יותר ע"פ הצורך במיקומים שרותי בוחרת, והיא מקיימת דיאלוג כך שבכל פעם היא יושבת על כסא אחר היא משחקת דמות אחרת וממש מדברת אותה בגוף ראשון.

כל דמות היא ביטוי לא מודע של צורך, של חלק מרותי, שמתבטא בהתנהגות מסוימת. כשאדם עובר בין הכיסאות ו"משחק את התפקיד" אפשר ממש לשים לב לשינויים הקלים בשפת הגוף, בסגנון הדיבור, באוצר המילים וכו'. והעובדה שרותי לא מנתחת מהראש את השיקולים בעד ונגד, או מסבירה את הקשיים- מדברת "על". אלא ממש מתחברת ללא מודע שלה ומנכיחה את הדיאלוג או הכוחות הפנימיים שלה במרחב הפיזי- מדברת "עם" העוגה. או במילים אחרות עם החלק בתוכה שגורם לה לאכול את העוגה והכול קורה במימד ה"כאן ועכשיו"- רותי חיה את החוויה בהווה. וזה מאפשר לגילוים חדשים ועוצמתיים לבוא לידי ביטוי ולהפוך למודעים.

אפשר לשוחח עם חלק בתוכנו, עם רגש, עם עצם, חפץ או עם דמות מעולמנו. עוד על כך בקורס הקרוב

הדיאלוג

רותי: "נמאס לי ממך, את כל פעם מפתה אותי מחדש כשאת מסתכלת עלי כך, ואני נהנית ממך. אחרי שעות אני נזכרת כמה אכלתי. הלוואי ולא הייתי אוהבת אותך כל כך."

(רותי עוברת לכיסא השני ומגיבה כאילו הייתה עוגת השוקולד שמדברת)

עוגה: "עצוב לי כשאת מתייחסת אלי כך, אני קצת מבולבלת מהיחס שלך. רגע את רוצה אותי ואח"כ זמן לא. אני לא יודעת מה להרגיש כלפייך. אני דווקא אוהבת אותך, איך שאת אוכלת אותי בהנאה כזאת, בדיוק כמו שהיית ילדה."

רותי: "בדיוק, כשאני אוכלת אותך אני נזכרת איך זה להיות ילדה שמחה וחסרת דאגות. אני כל כך מתגעגעת למצב הזה." (אומרת בקול עצוב)

עוגה: "אז אולי תאהבי אותי שבזכותי את יכולה לרגע להיות חסרת דאגות."

רותי: "זאת בדיוק הבעיה, שהדאגות לא נעלמות כשאני אוכלת אותך."

לפעמים דיאלוג אחד מוביל להמשך

אני מבקשת לרותי לבטא את שתי הדמויות שבתוכה ולקרוא להן בשם. זאת שאוכלת וזאת שכועסת על שאכלה. רותי בוחרת בדיאלוג בין שתי הרותיות. רותי המודאגת והאחראית, ורותי חופש. ושוב היא מנהלת דיאלוג עם דמות דמיונית, ומייצגת פעם חלק אחד שלה ופעם את החלק השני.

רותי חופש: "נמאס ממך, את כל הזמן מודאגת, די תשחררי קצת, תני לחיות. את חונקת אותי."

רותי המודאגת: "את צודקת, אני יודעת, אני תמיד דואגת יותר מידי, כולם אומרים לי. לפעמים אני כל כך מודאגת וטרודה שאני הולכת למקרר ואוכלת ללא הפסקה. במיוחד את עוגת השוקולד האהובה שלי."

רותי חופש: "וכשאת אוכלת, אני בוכה, משום שזה לא מה שאני צריכה, אני רוצה לנשום, ללכת לטבע, לרקוד, לשמוח, אבל אף פעם אין לך זמן. את לא מבינה שזה צורך שלי?"

רותי המודאגת: "גם שלי, אני מאוד רוצה להשתנות."

אני פונה לרותי המודאגת ושואלת אותה: "ומה עוצר אותך מללכת לים, לרקוד..?"

רותי: "אני מאמינה שאם לא אהיה אחראית ב 100%, דברים לא יצליחו, ולכן עלי לעבוד כל הזמן." (הנה נחשפה אמונה לא מודעת).

לשתי הדמויות מטרה זהה רק הדרך להשגתה אחרת

רותי חופש: "אני סובלת בגלל הפרפקציוניסטיות שלך, מספיק שנים אני מבקשת שתתייחסי אלי ואת מתעלמת. אני מיואשת ממך לגמרי."

רותי המודאגת: "אני מרגישה כל כך אשמה. גם אם את מיואשת ממני, אל תוותרי, אני גם רוצה לחיות בשמחה."

רותי חופש: "תוכיחי לי שאכפת לך ממני, בפעם הבאה שאת שוב ניגשת למקרר כהרגלך, תזכרי שאני הייתי רוצה להיות במרחב ולהרגיש קלילה, במקום מלאה וכבדה."

רותי המודאגת מחייכת ואומרת, "בסדר. בדיוק בשביל זה אני באימון. תעזרי לי ונעשה שינוי."

אינטגרציה פנימית, או טריגר להמשך עבודה

שני החלקים של רותי הגיעו להבנה ולידי ביטוי. כשיש תקשורת טובה בין החלקים הפנימיים והם עובדים אחד עם השני, במקום להיות בקונפליקט. מתפנה לאדם אנרגיה כדי להתרכז בהגשמת המטרות שלו, אנרגיה שקודם הייתה מושקעת במאבק פנימי.

לא תמיד כל הדיאלוגים מסתיימים ב Happy End. לפעמים חלק אחד כועס על החלק השני, לא מכיר אותו או לא מאמין לו. מערכת יחסים בד"כ לא נוצרת ברגע אחד, ולפעמים יש צורך במספר דיאלוגים כדי ליצור מערך חדש של יחסי כוחות פנימיים.

טכניקת הכיסא לעיתים משמשת עבורנו כטכניקה המאפשרת לעשות את השינוי הרצוי, כמו אינטגרציה בין שני צרכים וביטויים, ולעיתים מתוך הטכניקה עולים הנושאים העמוקים שיש לעבוד עליהם.

הדיאלוג של שתי ה"רותיות" מצביע על כך, שיש לסייע לרותי לסייע לשנות את האמונה שביטאה המשפיעה על התנהלותה היומיומית. (האמונה היא- אם לא אהיה אחראית ב 100%, דברים לא יצליחו, ולכן עלי לעבוד כל הזמן)

אפילוג

מערכת היחסים עם היבט כל כך בסיסי כמו אוכל מקושרת אצלנו לחוויות רבות, חלקן ראשוניות. לרוב אכילה לא מאוזנת מורכבת מהרגל וגם מהווה סימפטום המצביע על קושי רגשי שמקורו יכול להיות לא מודע. טכניקת "מי יושב על הכיסא שלי" חושפת בזמן קצר את מקור העניין ומאפשרת לבצע שינוי עמוק.

בתהליך האימון רותי למדה שכל העולם לא חייב לשבת על כתפיה, היא למדה לאזן את היבט האחריות בחיה. מחד לקחת יותר אחריות על מילוי הצרכים הרגשיים שלה- הצורך בחופש, מרחב, טבע, ריקוד ושמחה ובמקביל לשחרר את עודף האחריות שלקחה על הפעולות של האנשים סביבה. כיום יודעת רותי לאכול מתוך חופש ושמחה את עוגת השוקולד האהובה עליה, להקשיב לגוף ולדעת מה הכמות המתאימה עבורה, ולבחור את הצרכים שלה, גם את צרכי האכילה.

לפרטים על הקורס הקרוב הקלק כאן