הברית עם אלוהים והאדמה בעולם החדש

במשך אלפי שנים התרגלנו לחשוב שיש תמיד מישהו גדול מאיתנו, חכם יותר, חזק יותר, קדוש יותר, קרוב יותר למקור. בעולם כזה האחריות, הסמכות והכוח נעים מלמעלה למטה.

בעולם החדש, שמתחיל בתודעה אנחנו לא  חיים בהיררכיה, אלא בשותפות ומכירים בכך שאנחנו שוים אך שונים וייחודיים.

בחרתי להתבונן בשתי מערכות יחסים שמלוות אותנו מקדמת דנא – עם האלוהים ועם האדמה, ולשאול מה משתנה כשאנחנו מפסיקים לראות אותן כיחסי תלות, ומתחילים לראות בהן יחסי שותפות.

 

שישי בין ערביים.

אני יוצאת להליכה.

מרגישה את רגליי נושאות אותי לבית הכנסת.

משהו מושך אותי להיכנס, לשאול איפה עזרת הנשים, וללכת לשבת שם.

אני יושבת בחדרון צר מול קיר חום, בחלק צדדי של בית הכנסת, יחד עם עוד נשים.

וחושבת לעצמי, שאם האמירה הזאת הייתה נכונה, שנשים לא צריכות להתפלל כי הן כבר "מוארות", אז אולי דווקא אנחנו היינו צריכות להיות בליבת בית הכנסת, והגברים היו יושבים בצדדים, כדי לראות איך אנחנו מנהלות את העניינים.

אני יושבת ועוצמת עיניים.

אישה שמתפללת מימיני מושיטה לי ספר תפילה.

וזאת שמשמאלי מושיטה לי גם היא ספר.

אני מודה להן, אך דוחה את הצעתן.

ושמה לב עד כמה ההרגל חזק של איך כדאי להתפלל.

 

החיבור שלי עם התפילה הוא בלתי אמצעי.

אני בעיקר מרגישה את הרטט.

ומנסה להיות במלואי בגוף.

אני שומעת את המתפללים מפארים ומקלסים את שם האלוהים.

ותוהה.

 

אם האדם המתפלל היה יודע בוודאות שהאלוהי פועל גם דרכו, ושגם הוא חלק מהאלוהות, לא כרעיון שלומדים בספרים, אלא כחוויה ערה בגוף וכמציאות ממשית בתוך היומיום, האם גם אז היה שר את שירי ההלל באותה השקיקה, מתוך ידיעה שהמזמורים מכוונים גם אליו ולא רק לאלוהים שבשמים.

הרי כל עוד אדם מתפלל לאל שנמצא באיזשהו מקום אחר, נפרד ממנו, באותו רגע הוא יוצר, אולי מבלי לשים לב, הפרדה בין החלק האנושי שבו לבין הניצוץ האלוהי שפועל דרכו.

והרי יש בנו גם אנושי וגם אלוהי.

 

האם בני האדם היו מסכימים לפאר את עצמם, לא מתוך גאווה או אגו, אלא מתוך הכרה בהוויה הרוחנית הנשגבת שהם, וביכולתם להשתתף במעשי הבריאה

ואולי בכל פעם שתפילה הופכת לרשימת משימות שאלוהים צריך לממש, אנחנו מוותרים, מבלי להתכוון, על חלק מהיכולת שלנו להיות שותפים ביצירת המציאות.

 

באותו האופן שמשאיר אותנו קטנים,

אנחנו מתייחסים גם למערכת היחסים שלנו עם האדמה.

אנחנו קוראים לה "אימא אדמה".

ובזה שהיא אימא שלנו, היא הופכת להיות גדולה ואנחנו נשארים הילדים.

אך למעשה, גם האדמה זקוקה לאחריות שלנו.

אנחנו שותפים.

 

לאדם יש יכולת לשתול.

ולאדמה יש יכולת להצמיח.

לאדם יש יכולת לזרוע.

ולאדמה יש היכולת להיות המצע.

אפשר להמשיך לראות את עצמנו כילדים של אימא אדמה.

אבל אפשר גם לבחור ברובד נוסף.

רובד של שותפות.

 

אימא אדמה היא גם השותפה שלי.

אני לא אפגע בשותפה שלי.

כי באותו רגע אני פוגעת בעצמי.

אם אני מזהמת את האדמה או מזניחה אותה, אני לא רק פוגעת בטבע.

אני פוגעת בשותפות.

לפגוע בשותף שלי הוא לפגוע בעצמי.

לא במקרה האדם והאדמה נושאים אפילו את אותו השורש.

 

אני חושבת ששם המשחק מתחיל במילה אחת.

אחריות.

על מה אני לוקחת אחריות?

מה גודל החלקה שאני מוכנה לעבד ביחסים שיש לי עם שותפיי, עם הבריאה, עם האדמה ועם האלוהים?

האם אני רק מקבלת?

האם אני רק נותנת?

או שאני שותפה שוות ערך?

 

האם תפקידי הוא רק למלא?

ואולי תפקידי גם ליצור?

 

האם אני מבינה ששותפות טובה מתחילה בהזנה הדדית?

בתשומת לב לעצם השותפות.

ביצירת מרחב מכבד לשני הצדדים.

מרחב שאין בו צורך בהיררכיה, אלא בהכרה בשונות.

אני מסכימה לגדלותי.

לגדולתו של אלוהים.

לגדולתה של האדמה.

אני הטבע.

אני האדמה.

בי פועל גם האלוהי.

אנחנו גדלים באמת כשאנחנו מבינים שהברית העמוקה ביותר אינה עם מישהו שמחוצה לנו, אלא עם אותם חלקים בתוכנו שעד עכשיו ייחסנו למישהו אחר.