חלום הוא משהו ערטילאי, המעורר בלב הדהוד של געגוע ומשיכה להיות ב… לחוות את… יש בו משהו קסום מעורר ציפיה,התרגשות והנאה כלשהי (פיזית, קוגנטיבית,רגשית, רוחנית) אך לא בר השגה מעשית. חלום… כשההדהוד בלב מתחזק וכבר "מנדנד" לנו בנשמה, אנו מחליטים לחקור יותר, לפרוט לפרטים, ולהעמיק בהכרת ובידיעת הדבר אותו אנו חולמים. מתוך היכרות קוגנטיבית זו, אנו מתקשרים רגשית לחלום, ומתעורר בנו הרצון לממש אותו. כאן מתעוררים הפחדים והטיעונים התבוסתניים שלהם ומגיע הרגע להתגבר, בעזרת הרצון, על הצורך הטבעי להשאר באיזור הנוחות שלנו.
בשלב הזה הרצון הופך למטרה – אנו בודקים אפשרויות, אמצעים, ודרכים למימוש מעשי של החלום. להתגברות על מכשולים ומעכבים למיניהם, ונוקטים בפעולות המעשיות הממשיות הנדרשות לשלב הביצוע.
כך הופך החלום למציאות.
התהליך הזה מוכר בתורת הנפש של החסידות (חב"ד) במושגים ובמונחים קבליים.
"לבושי הנפש" "מלבישים" את הרעיון ב"ציור" של אותיות המחשבה וב"ציור" של אותיות הדיבור, ובעשיית המעשה בפועל. אלמלא לבושי הנפש,ללא הבגדים ל"גופה", הנפש,לא היתה יכולה לבוא לידי ביטוי. היתה נשארת חבויה במקומה בפנימיות
4) הברק המבריק,הרעיון ב"חכמה", הוא כמו זרע שאין לו קיום וחיות אם לא זורעים אותו במצע כלשהו. מצע זה נקרא בקבלה ובחסידות "בינה". על מנת שהזרע יתפתח והפוטנציאל הגלום בו יוכל לבוא לידי ביטוי, נדרש "משהו" כמו האדמה או רחמה של אשה, בהם הטביע הקב"ה את יכולת ההצמחה והגידול, המתרחשים ע"י הפרטת הזרע לפרטי פרטיו עד לנביטת שיבולת או עד לפקידתה של אשה לנשיאת עובר ברחמה. החכמה נקראת גם "אבא" והבינה נקראת גם "אמא". הקשר ביניהם הוא שהחכמה מעבירה את הזרע (שהבזיק בה הרעיון, החלום) לבינה, והבינה (הרוצה לממש את חלומה של החכמה) מפתחת את הזרע לפרטי פרטיו ומגדלת אותו.
