אני זוכרת שלא היה לי קל. לא היה לי קל בגן העירוני עם עוזרת הגנת ממנה פחדתי, לא היה לי קל בכיתה ב כשהמורה הייתה אלימה, ואפילו הרביצה (כן כן) וזרקה גירים על מי שהפריע. הרגשתי רגישה מידי, לא מתאימה. בלי מספיק עור למציאות בה חייתי.
זהו סיפורה של נערה מתוסכלת שקשה היה לה למצוא את מקומה, שמשהו היה חסר והיא לא ידעה מה.

ויכול להיות שתחילת הסיפור שלי, הוא גם הסיפור של כולנו.

ומאז ועד היום אני במסע חזרה הביתה, לחווית החיבור הפנימית ועם העולם.
חתיכת מסע שאני עושה. מסע של סדנאות, למידה, מפגשים עם אחרים, מפגשים עם עצמי. הדבר שאני הכי משקיעה בו הוא לא בגדים ולא רכוש, לא מסעדות ולא ספא. אלא לימודים. לימודים שמרחיבים את הנפש והתודעה, לימודים שמרחיבים את הידע, לימודים שמוסיפים עוד כלים, לימודים שמביאים שמחה.
אני מאמינה שככל שאנקה מעצמי יותר שאריות עבר, פחדים, בושה, רגשות שליליים, כך יזהר הכוכב שלי, כך איטיב עם עצמי ועם העולם.
וכך אני חותרת בהתמדה לאורך שנים להסיר מחסומים אישיים, לשנות תפיסות עולם, מתאמנת בהתרחבות. ולפעמים כשאני מחבקת את ילדי, אני מסתכלת על עצמי בהתפעלות מהצד ואומרת לי. "כן בהחלט עשית דרך ארוכה מהמקום בו צמחת, בו לא היה נהוג לגעת בילדים"
לפעמים שאני נתקלת בקיר גבוה, שהוא חסם שמפחיד אותי מאוד, אני מהססת או רוצה להתעלם ממנו, ולהמשיך למקומות אחרים. ובפעמים שאני עושה זאת, אני מרגישה את טעם הפספוס וההחמצה ומשפיע על ההערכה שלי אותי. ואז אני מחדשת את הברית עם עצמי ולומדת להיות נחושה בהשגת המטרות שלי מחד וחומלת מאידך. ומזכירה לעצמי כי יש לי היסטוריה מפוארת של קפיצות קוונטיות, שטוב יהיה אם המגמה הזאת תמשיך גם לכיוון העתיד.
החדשות הרעות הן שאין ערובה. זה שהשגתי הישג אחד או שניים, לא אומר שאצליח להשיג מטרות מפוארות גם בעתיד. החדשות הטובות הן שזה תלוי רק בי, בהחלטה שלי, בהתגייסות שלי. ובהחלט יש לי תוכניות לקפיצות קוונטיות נוספות.

הנה כמה משפטים על החלק (המפואר) בהיסטוריה שלי

הגשמתי חלום חיים, ובטיול הגדול גרתי בג'ונגל האקוודוריאני עם משפחה אינדיאנית.
כמה תעוזה הייתה לי כשהחלטתי להישאר בג'ונגל עוד שבוע. אמרתי שלום לישראלי שהיה איתי וחזר לקיטו, ונשארתי שבוע, ועוד שבוע, שהפכו לשלושה חודשים. שלושה חודשים בהם חייתי את חיי השבט. עשיתי מה שעשתה המשפחה אצלה גרתי. לשתול בננות, לשוט בנהר, לצוד חיות, לזרוק דינמיט לנהר ולדוג דגים. לא יאמן, אך חיי חלום כאלה היו המציאות שלי.
בבגרותי, כשהייתי נערה בת 27, עדיין לא אמא ואפילו לא בזוגיות, הלכתי ללמוד להיות מנחת הורים של מכון אדלר, הייתי הצעירה בכיתה, הרגשתי שזה מה שנכון לי. ואכן, דרך הלימודים הבנתי את עצמי ואת בית הגידול שלי (משפחת המוצא), ואף הפכתי למנחת קבוצות הורים פעילה.
נישאתי, וכשנשאתי את ילדתי הראשונה בבטני בשנת 2006, החלטתי החלטה אמיצה שלא הייתה מקובלת אז, ללדת בבית. הייתי מחוברת לגוף שלי ולמה שהרגיש לי מדויק למרות שהמשפחה שלי לא אהבה את הרעיון. למזלי בן זוגי המדהים חן, תמך בי. הלידה הייתה חוויה מדהימה של חיבור. ללידה הגעתי מוכנה. תיכנתי את המוח שלי עם טכניקות NLP ייעודיות ללידה, ותרגלתי כל יום עם מוסיקה מתאימה. וברגע האמת זה עבד. ילדתי ילדה ראשונה בשלווה, בשלמות, עם הרבה ביטחון פנימי ועם קולות הים ברקע (המוסיקה שליוותה אותי). מדהים עד כמה שההכנה שלי הייתה משמעותית. גם את שני ילדיי הבאים בתור ילדתי בבית בלידות מעצימות. לפני הלידה השלישית נתקפתי בפחדים, ושוב חזרתי ותרגלתי שינוי אמונות וטכניקות לידה של NLP, וזה הוכיח את עצמו בגדול. למעשה כל ילדיי נולדו בחדר הילדים. החדר בו הם גרים היום.
כל לידה של ילד, הייתה במקביל גם לידה שלי, פן נוסף בהתפתחות העסקית שלי יצא לאור. לידת ביתי הבכורה שקד סימלה גם את היציאה שלי לעצמאות. לא היה לי הגיוני לעבוד שעות ארוכות מחוץ לבית ולנסוע בפקקים, כשיש לי עוללה קטנה בבית שזקוקה לי. ולמרות שהייתי השכירה המושלמת, בתפקיד החלומות במירס מוטורולה. ולא האמנתי שלהיות עצמאית זה בכלל בשבילי. עשיתי זאת. עם הרבה פחדים וחששות יצאתי לדרך של לימוד וצמיחה.
שלוש שנים לאחר מכן, עם לידת ביתי האמצעית נעם, הקמתי בית ספר להכשרת מאמנים אישיים (קואצינ'ג) ול NLP בציבור החרדי, למרות שאני חילונית לגמרי. היינו בין הראשונים במגזר זה, הכל היה חדש. בשנה הראשונה לפתיחת בית הספר היו לנו 200 תלמידים, וכך בית הספר הלך והתפתח. נסעתי בארץ בין בני ברק, ירושלים, אלעד יבנה ומודיעין עילית. בכל מקום היו לי תלמידות ומתאמנות. היה זה מרתק להכיר את העולם הזה הדומה (כי כולנו בני אדם) וגם השונה כל כך משלי, ולהביא את בשורת האימון למגזר החרדי.
ובמקביל ייסדתי עוד מיזם חדש שנראה לרבים יומרני אז, הקמתי לראשונה בישראל, בית ספר להכשרת מטפלי גשטאלט בשיתוף אוניברסיטת בר אילן. כל כך הרבה קולות מנוסים שהכירו את השוק טוב יותר ממני אמרו, זה לא ילך, אי אפשר לעשות את זה. אך למרות כל המכשלות (והיו לא מעט), זה הפך למציאות. דור חדש של אנשי גשטאלט יצא לאוויר העולם.
את הילדים סיימתי ללדת, אך לידות חדשות עוד בפתח. יצירה חדשנית שקורמת עור וגידים עכשיו היא תוכנית הכשרה המחברת באופן סינרגי ומקורי בין עולם הגשטאלט ל NLP. בפעם הראשונה בישראל, ואפילו בעולם. אני מחברת שתי גישות שנראות במבט ראשון הפוכות, אך הן חלק ממכלול. הוויה ועשייה, being וdoing. בחיים אנחנו צריכים את כל המיומנויות, אז למה לא ללמד אותן בכפיפה אחת. אני כבר מורגלת ביצירת דברים חדשים. זה עונג גדול, ואתגר מרגש.
יש לי עוד הרבה חלומות – לנסוע לאפריקה, ללמד בחו"ל במזרח הרחוק, להופיע מול קהלים עם המופע שלי. אני כותבת כאן וליבי רועד, את החלומות שלי ונזכרת במשפט :"חלומות צריך לצעוק" (יובל אברמוביץ).
אני מאחלת לך קורא/ת יקר/ה, לפגוש את המורים הנכונים בדרכך, להאמין שמה שמשאלת ליבך אפשרית, ולזכור את מה שאמר רבי נחמן:" מה שאפשר לקלקל אפשר לתקן",
אז מה החלום שלך? האם אוכל לסייע לך להגשים אותו?