היא "דפקה" לי על הכתף בארשת ה"יאללה" המעצבנת שלה. ידעתי בדיוק מה היא רוצה לומר לי היום. זה היה אותו מסר כמו אתמול, שלשום, לפני שלשום, בשנה שעברה ובכלל בכל החיים.
"תתקדמי" היא אמרה לי בלי מילים. "תתקדמי כבר לאיפשהו"….
"תעשי עוד, עוד משהו, לא חשוב מה.
תשיגי עוד כסף, עוד ידע, עוד פודקסטים, עוד רעיונות, עוד חוויות, עוד!"
לאן את לוקחת את החיים שלך אמר מבטה הביקורתי.
לרגע היה נדמה לי שזאת אמא שלי שמדברת איתי.
עניתי לה בלי מילים.
לא צריך מילים כשמדובר בחלק נפש שלי, מרכיב של האישיות, שמכיר אותי כמו כפפה ליד. "עכשיו אני עושה לי אדמה פוריה", עניתי לה קצת מהססת.
"מעניין אותי לדעת האם יש גבול לכמה יכולה להיות פוריה האדמה שלי? תהיתי בקול.
"אני מדשנת בחומרים הכי טובים, מאווררת ועודרת את הרגבים כדי שהאדמה שלי תנשום עמוק עמוק לרווחה. אני מוסיפה קומפוסט טבעי, מעשירה בחידקים מפרקים שהכנתי בעצמי לפי מתכון מיוחד, שיהפכו את האדמה שלי להכי חיה ותוססת שיש. בכף אדמה יש 15,000 יצורים מיקרוסקופים קטנים שהופכים אותה לאדמה בריאה ומפרקים את מה שהסתיים ומת,
באדמה שליי אני רוצה כמות גדולה יותר. אין צורך ששאריות מתות של דברים שחלף זמנם יתפסו לי מקום סתם.
אני משקה ונותנת לאדמה לספוג את המים, ואם גדל פתאום עשב בר אני עוקרת אותו מהשורש."
היא מסתכלת עלי בחוסר סבלנות, לא באמת מעניין אותה התיאור הזה.
הקצב שלי איטי לה מידי, היא רוצה עכשיו.
היא ניצוץ בוער שמחפש להתפוצץ עם חומר בערה.
עד עכשיו האמנתי לה, חשבתי שהיא, זה כל כולי. הרי אני בנאית עשויה ללא חת, שמחפשת כל היום לבנות מגדלים גבוהי קומה.
לקח לי הרבה מאוד זמן להפריד ביננו, ולהשאר רגועה (יחסית) מול התסכול המתעצם שלה.
עכשיו, לראשונה בחיי, אני לא ממהרת, עוסקת בפריון, בהשרשה, בלחקור את המתנה של ההמתנה.
היא קצת מתייאשת ומרפה. לרגע מבליח זיק בהלה בעיניים שלה,. הרי היא לא מכירה דרך אחרת לחיות, ואולי נדמה לה שהשתגעתי.
אני מחייכת אליה נחושה.
יודעת בליבי, שברגע שהיא תרפה ותרגע, נוכל שתינו ביחד לשבת על האדמה הפוריה שלי ושלה,
להנות סוף סוף מהחיים, ולהחליט ביחד מה שותלים.
