כשאמא מתוסכלת מהבת שלה

היא נכנסה לקליניקה בהליכה סוערת. ואם הליכה יכולה לרמז על מצב רוח, אז הייתי מהמרת שהיא אניה באמצע ים סוער.

היא התיישבה במקומה, ובלי הרבה הקדמות פתחה בדבריה,

לא ראיתי אותה אף פעם כל כך מעורערת. והקמט העמוק הזה שבמרכז מצחה היה חדש לי.

"אני מתחרפנת", אמרה ללא כחל ושרק. הבת שלי שקרנית ואני מתחרפנת. "לא יודעת מה לעשות הפעם".

שתקתי והיא גללה סיפור קטן. "יצאנו לארוחת ערב, אני והאחים שלה, והיא נשארה בבית עם המחשב. ביקשתי שלפני שהיא תצא לחברות היא תשים לי אותו בחדר השינה.

הבוקר נזכרתי שזה לא קרה.

לכאורה סיפור קטן, ואפשר לחשוב שהיא בטח שכחה.

כשהדברים מצטברים בקשר

אך האמת היא אחרת. היא לא שוכחת, היא מסתירה, או משקרת. ואם אבקש את המחשב, גם לא תמהר להחזיר. ויש עוד כל כך הרבה סיפורים על ההסתרות והשקרים שלה.

הייתה אפילו פעם שהשארתי בכיס המכנסיים 600 ₪ והם היו באמבטיה לפני כביסה, אני לא הייתי בבית, וידעתי שאם אבקש ממנה לקחת ולשמור לי את הכסף. היא עוד יכולה לקחת אותו ולומר שלא היה במכנסיים כלום.

יש לי המון סיפורים כאלה. היא מסתירה ומשקרת כבר כמה שנים, אולי מגיל 9 או 10."

לפעמים כעס מכסה כאב עמוק

אני עכשיו מודעת לכאב העמוק שמתחת לכעס.

"לא", היא אומרת, "אני לא מרגישה אשמה, אני חינכתי אותה הכי טוב שיכולתי. כל הדפוסים האלה הם ממנה."

"אף אחד לא אוהב שמשקרים לו", אמרתי בקול קטן.

והיא הוסיפה עוד משפט, והפעם אי אפשר היה להתבלבל מעוצמות הכאב.

"בדיוק בגלל זה התגרשתי מאבא שלה, אחרי 20 שנה גיליתי שהאיש חי איתי חיים כפולים של הסתרה ושקר."

"אני מגיבה בעוצמה לשקרים, זה ממש מטלטל אותי, מאז ומתמיד, ואין לי מושג למה, זה תמיד קשור אצלי לבגידה באיזה אופן". אני חושבת שהייתי ילדה תמימה וטובת לב ומאוד רציתי להאמין בעולם, וכל הזמן התאכזבתי.

"אני אעשה איתה שיחה", היא ממשיכה ונאנחת. "אך אני כבר מכירה את התוצאות. היא שוב תסתכל אלי בעיניים היפות והאטומות שלה, ותבטיח שזה לא יקרה שוב. עד הפעם הבאה, שיכולה לקרות ביום שאחרי".

"אין בזה ממש טעם", היא אמרה בייאוש.

העבודה עם הילדה הפנימית של זולתנו

גירדתי בראשי. סיטואציה לא פשוטה.

"בואי נבדוק יחד", אמרתי לה.

כדי להכיר סיפור מרובד עמוק שלו, אני משתמשת בטכניקות מגוונות לחקירה בעזרת התת מודע. כל סיפור חיים, הוא תמיד רב מימדי. והמידע הזה, לא נגיש לנו בדרך כלל כשאנחנו חיים את חיי יומיום.

הפעם בחרתי להשתמש בטכניקת העבודה עם הילדה הפנימית. אנחנו יכולים לפגוש לא רק את הילדים הפנימיים שלנו, שהם חלקי נפש שלנו ראשוניים מהילדות. אלא גם את חלקי הנפש של זולתנו. קל יותר ליישום עם אנשים קרובים, אך מי שמחובר, יכול לפגוש את הילד הפנימי של כל אדם.

לסרוק את הקשר באמצעות התת מודע

אני מבקשת ממנה לדמיין את ילדתה בגילאים צעירים. אנחנו מתחילות מגיל שנה, ואני מבקשת ממנה לשים לב למה היא מרגישה כלפיה, ואיזה מידע היא מקבלת מאותה ילדה קטנה שבדמיון. וכך מתחילות סריקה, אני מבקשת ממנה בתהליך איטי, כשהיא במצב של רגיעה עמוקה, לדמיין את ילדתה בת השנתיים, בת השלוש, בת הארבע, בת החמש. וכך אני עולה בגילאים. ואני שמה לב איך משתנים הניואנסים הקטנים שבפניה של המטופלת שלי.

סוף הסריקה, הגענו לגיל הנוכחי של הנערה, המטופלת שלי פותחת עיניים, ואומרת. "כלום, לא מצאתי כלום". אין לי שום רמזים מדוע היא מתנהגת כך".

לנטוש זאת חוויה של חוסר יכולת

"יש רק דבר אחד קטן", היא מתחילה לומר, ואז משתתקת וכולה מלאה במחשבות.

"ספרי לי", אני מבקשת ברכות.

"היא הייתה באה אלי לבקש חיבוקים בדיוק בזמנים שלא יכולתי לתת אותם. נניח שהייתי רבה עם אבא שלה, כולי סוערת וזקוקה לחיבוק בעצמי, ואז היא הייתה באה עם ידיים פרושות ורוצה חיבוק.

הייתי דוחה אותה, ואומרת לה שאחר כך, וחושבת לעצמי איך היא לא מרגישה אותי ואת הסיטואציה. וכך זה קרה במשך שנים.

עד שבגיל 9,10 ההתנהגות הזאת נעלמה.

חשבתי שהיא סופסוף למדה.

נדמה לי שרק לפני שנה הבנתי למה היא התנהגה כך. באותם רגעים שרבנו זה כל כך איים עליה, שהיא נכנסה לחרדה או פחד גדול וביקשה חיבוק. ואז, אני לא ראיתי את זה.

הפרטים האלה היו חתיכה מאוד חשובה בפאזל שלנו.

השלמנו אותם ביחד.

איך מתפתחות אמונות

ברגעים האלה הילדה חווה שאין לה על מי לסמוך, אין לה עוגן להיאחז בו.

ומפתחת את האמונות :"כדי להשיג את מה שאני רוצה עלי לסמוך על עצמי", וגם "אי אפשר לסמוך על אף אחד", וגם, "אני לא יכולה לסמוך על אמא/ מישהו שיספק את הצרכים שלי".

הרווח באמונות האלה הן שהן מפתחות עצמאות ואת היכולת שלה להשיג את הצרכים שלה. המחיר הגדול שהן מפתחות תחושת בדידות וכיווץ, ובמקרה הספציפי שלה את היכולת לשקר, להסתיר וכך לשחזר לה שוב ושוב את תחושת הבדידות.

ובנקודה הזאת הפצע של הנערה (בגידה באמון ונטישה), פוגש את הפצע של האמא שמורכב משקר=בגידה באמון.

"הבנתי", היא אומרת

"אני יודעת בראש שלא יכולתי להתנהג אחרת, לא הבנתי אז.

אך ממש כואב לי שלא יכולתי לתת לה את תחושת הביטחון שהיא הייתה זקוקה לה בגדילה שלה.

לא ידעתי אז עד כמה עמוק הצורך שלה בביטחון כשהיא הייתה מבקשת חיבוק, ואני לא יודעת אם הייתי יכולה לתת משהו אחר, גם בדיעבד".

ריפוי הוא היכולת לחבר מקום שהתנתק בתוכנו

כאבנו ביחד, עד שמשהו התרכך באוויר.

חמלה קוראים לזה.

כן, תהיה שיחה, אולי אפילו שיחה לא קלה בין האם לבת, אך יש כאן עוד רובד שנוסף, התבלין הסודי הזה של החיים לעומקם.

הזמנתי את האישה שמולי לדמיין את הילדה הפנימית של ביתה, ולתת לה חיבוק. וגם לתת חיבוק לילדה הפנימית שלה שכל כך רצתה לסמוך על העולם והתאכזבה שוב.

ויש חסד באוויר. חסד ששמור לרגעים האלה שפותחים את הלב ונמצאים ביחד בכל מה שיש.