יש לי שלד בארון- הבלוג של גוליאטה/ עניינים לא גמורים ( מתוך פורום תפוז)
יש לי סוד ואני לא הולכת לגלות לכם אותו. הוא בבחינת שלד בארון. לא במובן
המטאפורי. אלא ממש. יש לי סוד, איזשהו עניין לא גמור, שרודף אותי והוא בארון.החפצים הקשורים אל הסוד הזה, היו מונחים זמן רב על השולחן בחדר העבודה,
ואני הייתי חולפת על פניהם, יום יום, ומנסה להתעלם מהם. עיני חומקות, מרפרפות מעליהם, מתחתם, לידם…רק לא בהם.
אבל הם, היו דוקרים אותי בעיניים. ממש מכאיבים לי. כל כך היו מציקים לי עד שיום אחד עשיתי מעשה. לא גמרתי, חלילה, את העניין הלא גמור,
אלא ארזתי את כל החפצים המטרידים האלה בשקית ניילון, לקחתי שרפרף, פתחתי את הארון הכי גבוה בחדר עבודה, דחקתי פנימה את השקית וסגרתי את הדלת.
לדעתי זה היה לפני שנתיים. סילקתי מעל עיני את המראה המטריד. מאז לא פתחתי את הארון הזה אפילו פעם אחת. יש לי אשכרה שלד בארון.
והוא ודאי מאובק מאד ומכוסה כבר קורי עכביש וכל מיני זחלי בית ריריים ומגעילים כאלה.
אתם חושבים שזה הביא לי שלווה? נאדה. אני חושבת שאין לילה שאני לא נזכרת בשלד ההוא בארון שמחכה לתחיית המתים שלו.
אני חושבת שבגלל קיומו אני חשה באנרגיות שליליות בחדר העבודה ואני ממעטת לשבת שם. כאילו מרגישה שביושבי בגבי אליו הוא נועץ בי מבטים דרך חורי העיניים הפעורים בגולגולתו, נועץ ושורף. השלד הזה הוא קוץ ברגל שלי, מקל בגלגלים, סיבה למועקה פתאומית באמצע היום, ואבן כבדה ששואבת ממני אנרגיות רבות.
יש לי שלד בארון, וככל שלד מוחבא, הוא הלך והתעצם בדמיון שלי, תפס גודל ונוכחות ומשמעות משלו, עד שהפך לאחד הדברים הכי נוראיים בביוגרפיה שלי.
היה לי שלד בארון, עד אתמול. כשישבתי מולך אתמול ואמרתי לך: "אני רוצה לספר לך סוד שאני נורא מתביישת בו", ציפית לגרוע מכל והיית המום אחר כך מהסוד הפעוט שלי.
אני הוצאתי את השלד מהארון, אבל אתה איווררת אותו. ניערת ממנו את כל המיתוסים המטופשים שתפרתי לו, הסרת מעליו את סימני הזמן, החזרת אותו לגודל הטבעי [והזערורי] שלו, שיחררת ממנו את השד הנוראי שבו, ונטעת בי תחושה שאני יכולה לו. לא עשית זאת בקלות, ולא בפיזור דעת. להיפך.
יש עוד הרבה לדבר על מדוע הפכתי אותו לשלד ואיך זה שירת אותי. אבל גם לזה יהיה זמן. עוד תגיע העת.
כרגע מה שחשוב זה שאני הוצאתי את השלד ואתה החזרת אותי לחיים.
אחר כך באתי הביתה, לקחתי שרפרף, שלפתי מהארון הגבוה את השלד השתקן והמנוול, השלכתי אותו על השולחן ואמרתי לו:
" הגיע יומך. מעכשיו, אני הולכת לטפל בך. יותר נכון – לחסל אותך, עד שלא יישאר ממך דבר שאפשר לאפסן יותר".
המלצה ידידותית : אל תתקינו בבית ארונות גבוהים שאפשר להחביא בהם שלדים. 🙂
