איך לעבור את המעבר

כולנו בתקופת מעבר.

ובנינו יש אנשים שבמעבר גדול יותר

 

מערכת יחסים שהסתיימה

מעבר דירה, גירושין, ילד שמתגייס לצבא או נוסע לטיול הגדול,

לזרוק מהבית חפצים שליוו אותנו חצי חיים,

לעזוב מקום עבודה

אדם קרוב שנפטר או עבר לגור רחוק.

מעברים כאלה מערערים: גם את הרגלי היומיום,

וגם את מי שאנחנו רגילים להיות.

 

לגוף קשה לעכל שינויים,

האדמה לא יציבה, אין במה להחזיק.

העבר כבר לא מתאים יותר, אך לפעמים נמצא עדיין מסביבנו

והתודעה שלנו רוצה שהעתיד כבר יגיע, אך הוא עוד לא לגמרי חלק מהיומיום שלנו

יש לנו מערבולת רגשית וחוסר ודאות

עצב והקלה על מה שהיה, לחץ וציפייה למה שיהיה

הרבה ערבוב.

העצמי שלנו לא במקום המוכר

כשדווקא עכשיו, צריך הכי הרבה כוחות ופוקוס

 

ממה אנחנו מפחדים בזמן מעבר:

שלא נעשה את הדברים הנכונים, שנפסיד, שנחמיץ, שעשינו טעות

שמה שקיווינו אליו, יהיה יותר גרוע ממה שיש עכשיו

להרגיש עצב, כאב, אובדן, צער.

כל אלה קורים בזמן של מעבר לצד תקווה.

 

מה לא "עוזר" כשנמצאים במעבר?

לנרמל, להקטין, להדחיק את מה שעוברים

לשדר "עסקים כרגיל"

מה עוד לא עוזר?

לשכב במיטה ולהיאנח על מר גורלנו

 

מה כן עוזר שנמצאים במעבר?

עידוד עצמי, קבלה לכך שהגוף והנפש בטלטלה,

לסדר לעצמנו עוגנים קטנים של ודאות. 

לעשות פעולות קטנות שמקדמות אותנו ונותנות הרגשה של פרואקטיביות

להסכים להרגיש רגשות מכל הסוגים, לצד העשייה

 

ההזדמנות הגדולה של תקופת מעבר היא

שנפתח לנו סדק בזמן שאפשר להשתמש בו כדי להגדיר את הקיום שלנו מחדש

איך אנחנו רוצים להבנות מבפנים. וכמה אחוזים נקציב בתמהיל שלנו למי שהיינו.

אך מרוב שהנפש סוערת, אנחנו לא תמיד פנויים להגדיר סדרי עולם מחדש.

 

יש מעברים שהסתיימו, ואנחנו כבר במקום החדש,

אך לא השלמנו את השחרור הרגשי מהתקופה הקודמת

ונשארו בגוף שלנו, כעס, מרירות, האשמה, צער, עלבון

לא סיימנו לעבד את כל מה שעברנו

וזה משאיר בגוף ובנפש משקעים, ומעכב את העתיד שלנו

 

מעבר טוב הוא מעבר שאחריו, או רצוי כבר במהלכו יש תחושה של השלמה, קבלה, חסד הודיה על מה שעברנו, על איך שגדלנו ממה שעברנו.

 

בשבועות האחרונים אני מסתכלת במבט חדש על כמה חפצים שנמצאים על אדן החלון של המטבח שלי. אף פעם לא חשבתי עליהם כמו שעכשיו, הם תמיד היו חלק מהיומיום שלי. אך תקופת מעבר היא הזדמנות לארגן את כל הגישה שלנו לאיך אנחנו מתייחסים לעבר שלנו.

הנה כמה דוגמאות:

המגן שהביאה לי קבוצת ההורים שהנחיתי בשנת 2008, כשהייתי מנחת קבוצות הורים של אדלר.

 

 

המגן על הצטיינות בספורט שקיבלתי בסוף התיכון- שנת 89

כוס הקרמיקה עם החריטה האישית שאמא שלי עשתה

עבורי מתנה לגיל 17( ועברו הרבה שנים מאז, תאמינו לי)

רוב האנשים שאני מכירה, היו אומרים לי, תשמרי, הרי זאת מזכרת נהדרת.

וזה עושה מצב רוח טוב להסתכל.

אך אני רוצה להציב כאן כמה שאלות חשובות

האם אלה רק חפצים שנעים להיזכר במה שהם ייצגו עבורי?

או אולי יש כאן עוד חוט שאני שומרת —
חוט שהקצה שלו קושר אותי לעבר, במקום שאוכל לחבר את החוט לעתיד שלי.

עד איזה גיל אשא איתי חפצים מהעבר?

מי אני כשאני שומרת חפצים כאלה לנגד עיני?

ומי יהיה קשה לי להיות כשהעבר שלי מקיף אותי?

האם אוכל להפרד מהמשמעות שנתתי לחפצים האלה?

כבר מצאתם את המשותף לכל החפצים האלה?

אגלה לכם- המשותף לכולם, שהסביבה הכירה והעריכה אותי

מעברים הם לא רק עניין של חפצים.

הם בעיקר עניין של מערכות יחסים.

מערכות יחסים עם אנשים אחרים,
ומערכות יחסים עם חווית הקיום שלנו-  העבר, ההווה והעתיד שלנו.

בסדנה הקרובה נתבונן על קו הזמן שלנו ונבדוק איך אנחנו רוצים לארגן אותו מחדש.

איך זה אצלכם?

מה אתם שומרים מתוך הרגל —
דבר קטן שקושר אתכם בקור עדין של רשת עכביש אל העבר?

חפצים זאת רק דוגמא אחת.

מה עם מערכות יחסים שכבר לא מתאימות, עבודה שכבר לא כיף ללכת אליה.

האם יש מעבר שאתם יודעים שחשוב שתעשו, אך עד עכשיו נמנעתם ממנו?