חוזרת מקניות עם בגאז' מלא. פותחת את השער לרווחה כדי להכניס את הכבודה הביתה. וזה לא דבר רגיל שאפשר לפתוח את השער לרווחה, ואף אחד לא מזנק משם החוצה לכביש.
מסתכלת על הצלחת הירוקה הריקה, שלא צריך לשים בה יותר אוכל, לכניסה שלי הביתה שלא מלווה בכשכוש זנב ושמחה, לדלי המים ההפוך, שלא צריך לשים לב אם הוא מלא
היא הלכה לעולמה. או ליתר דיוק עזרנו לה ללכת לשם.
המתת חסד קוראים לזה, מילים עדינות.
זה באמת היה חסד אחרון שיכולנו לעשות איתה, אחרי שכל חיה היא עשתה עימנו חסדים כל יום כמה פעמים ביום.
מוקי אהובתי, הכלבה שליוותה את תחילת הקשר שלי עם חן, את הולדת הילדים, את החגיגות והשמחות.
חלק חשוב מחיי המשפחה שלי מהרגע שהתהוותה
יודעי ח"ן, שיש/ היו להם חיות מחמד, מסתכלים בי בעיניים מבינות.
הייתה ואיננה עוד, וחסרונה מורגש לי אלף פעמים ביום בכל פעם שאני יוצאת או נכנסת לביתי.
רציתי לכתוב על אהבה ללא תנאי, בהשראת מוקי, וזה פוסט שלא קל לי לכתוב
מהי אהבה ללא תנאי? אני שואלת את עצמי. הרי בעצם אמירת המשפט יש כבר תנאי.
האם אני אוהבת את עצמי ללא תנאי? את ילדיי ללא תנאי?
ואני עוצרת את תשובה האוטומטית שעל דל שפתי, ובאמת מתבוננת על השאלה הזאת.
זוכרים את הקניות מהסופר שנמצאות בבגאז'. הרבה מאוד שקיות. באמת מזמן לא הייתי בסופר.
"אלון, בוא לעזור לי", אני קוראת בקול נמרץ לבני אלון בן השבע.
"רגע" הוא אומר לי, ונשאר בבית. "לא בא לי", הוא גם אמר, כשביקשתי ממנו לארוז יחד איתי את המצרכים.
"אחר כך" הוא אומר לי כשאני מבקשת ממנו משהו באופן כללי.
מסתכלת על עצמי, הדבר הראשון שעשיתי כשנכנסתי הביתה, זה לחמם לו את המרק.
מתחילה לפרק את השקיות, ושמה לב איך אני הופכת לנרגנת בתוכי.
יש הורים שקוראים את האמור לעיל וחושבים לעצמם, "מה זה כאן?! מיד להכריח אותו לעזור". יש הורים אחרים שהיו אומרים ברכות. "מה את רוצה, הילד בן שבע". ואני מבשלת בתוכי איזה מסר. יודעת שאין טעם לכעוס, וזאת הזדמנות ללמד אותו משהו, לפחות לנסות.
איך מנסחים מסר של אהבה ללא תנאי. האם באמת אני אוהבת את אלון גם אם לא יעזור לי, ולא יהיה נחמד אלי לעולם?
ונזכרת במוקי, איך היא קמה ממקומה בכל פעם כשיצאתי מהבית ובכל פעם שהגעתי. לא משנה כמה מיהרתי, לא משנה עד כמה היא כבר ידעה ממהירות הליכתי, שליטוף לא יהיה כאן הפעם. היא את שלה עשתה.
ותמיד התפלאתי, איך זה שהיא לא מוותרת, איך זה שהיא לא נשארת ממקומה. מה המנוע שלה?
חן הסביר לי פעם, זה מה שכלבים עושים. זה אופי של כלב.
ואני עדין מתפלאת, מעריכה ומוקירת תודה.
למוקי מורתי לאהבה ללא תנאי, או, בואו ננסח בחיובי. "פשוט אהבה".
אז להבנתי, אהבה היא לעשות את הדבר שאת עושה, שהוא גם למענך וגם למען הכלל, בלי שום קשר לתוצאות. בלי קשר למה השני יעשה, ואם תקבלי כגמולך או לא. לפזר את הטוב שלך במלואך.
אם אתה כלב, אז לכשכש בזנב, לבוא לליטוף או ללקק
אם את אמא, אז לזכור את התפקיד שלך כמורת דרך לחיים עבור ילדייך ומשם לפעול (להשתדל).
אם אתה פרח, לפרוח בכל מאודך
אם אתה מפרנס, לפרנס כמה שאתה יכול
אם את מורה, להביא את הטוב שלך לתלמידים, להשקיע מהלב
זה לא פוסט על גבולות, זה לא פוסט על הפקת לקחים, זה לא פוסט על חינוך
זה פוסט על "פשוט אהבה".
נ.ב
ואני יודעת, שמתחת לכל התנאים – "האם", "והכלל", "והבגלל", "והלעולם לא", או "אם יתאפשר", זורם נהר גדול של אהבה. בחיי…. אפילו פעם בעיני ראיתי אותו.
