היא יושבת מולי, גווה זקוף, עיניה היפות מביטות רחוק לנקודה באופק, וגופה מוחזק באצילות.
בתחילת הפגישה עינה היו עצומות, ודמעות זכות כמו אגלי פנינה, ירדו אט אט מעיניה. שמתי לב, לדחף שלי לקפוץ מכיסאי ולהביא לה טישיו, אך עצרתי. הרגשתי שזה לא מתאים ויקלקל את הרגע בו היא מחוברת לעצמה.
הכול התחיל משאלה ששאלתי בתחילת המפגש, שהובילה אותה להיזכר במשהו מרגש שקרה לה השבוע.
היא אומרת איזו מילה, ומיד משתתקת
הדמעות ממשיכות לטפטף, ובידה האצילית היא לוקחת חתיכת טישו מוקפדת, מקפלת אותה לארבע, ושוב לארבע, ומוחה את עינה ואפה בעדינות רבה.
ש- ת-י-ק-ה ב-ח-ד-ר
ושוב מבט לאופק, ושוב דמעות זולגות, ושוב היא מודדת חתיכת טישיו בדיוק באורך המתאים מקפלת ומקפלת עד שהיה מרובע שווה צלעות ומוחה את פניה. דממה דקה בחדר
גם מחוג השעון זז חרישית במקומו, כאילו לא רוצה להפריע את הרגע. ושוב דמעות ושוב טישיו מקופל כהלכה, ושוב היא מנקה פניה.
ואני יושבת שם מולה, מרגישה סערה גדולה של רגשות, עצב גדול, לב בוכה, ובדיוק באותו זמן מסתכלת על הניגוד בין העיניים הדומעות כאילו מעצמן, ובין השליטה בה היא מודדת את חתיכות הטישיו. הניגוד בין סערת הרגשות שבתוכי ובין חוסר התנועה לכאורה והשתיקה שבחדר.
עיניה מטיילות בחלל, מתמהמהות ומתמקדות בנקודה באופק, והיא מנהלת דיאלוג פנימי בתוך הראש. אני יכולה לראות הדים שלו בתנוחות העדינות של שפת גופה.
אולי חצי שעה עברה, ואולי יותר. וכל אותו זמן אני מרגישה שקולי נאלם. ואין מקום למילים. עם השנים למדתי לסמוך על התחושה הפנימית שלי וללכת איתה, לשתוק ולהרגיש את הרגע.(נלמד על כך עוד בקורס הקרוב) מטבען של מילים שהן לוקחות אדם לראשו והוא יכול להתחיל לחשוב מה לומר ומה להסביר, וכל עוד היא מחוברת ללב, וזה אירוע חשוב כשלעצמו, עדיף להשאיר אותה עם ליבה.
חיים שלמים עברו אצלה ועברו אצלי. כך הרגשתי, רגשות, תחושות, כמעט בלי אף מילה. עד שבסוף אמרה, "זהו סיימתי" והביטה אלי מחכה למוצא פי.
השתהיתי, מנסה לברר לעצמי את החוויה שלי. גישת הגשטאלט היא גישה מבוססת קשר, קשר שאדם יוצר עם עצמו וקשר שהוא יוצר עם אחרים. בפגישות אני שמה לב לאופן בו אני והאדם השני יוצרים קשר, וגם עכשיו התעניינתי בחוויה שלי סביב הנושא של קשר.
ואגב, יש לציין, סוגיות של קשר עם העולם, עם משפחתה, ועם גברים הן שהביאו אותה לטיפול.
בקשר אנושי, לא הכרחי שתהיינה מילים, למרות שמילים היא דרך טובה לברר ששנינו משדרים על אותו גל.
משהו היה לי חסר ברגעים האלה בקשר שלנו. היה לי קשה לנסח זאת במילים, אך ניסיתי.
הרגשתי שזה בסדר שאני שם, את רוב החוויה היא עברה עם עצמה, ובתוך עצמה, ואני רציתי להיות שם בשבילה, אך לא היה לה צורך. היא הסתדרה עם עצמה ועם הדיאלוגים הפנימיים שלה מצוין. עיבדה את הדרוש עיבוד וסגרה את העניינים שלה בינה לבינה.
לכאורה, הכול בסדר, אדם מסתדר עם עצמו, מה יותר טוב מכך.
אך אחת המטרות של גישת הגשטאלט היא לעזור לאדם לבחור מחדש, לא רק את התבניות אליהן הסתגל, ואיתן הוא מסתדר, אלא את הדרכים המיטביות עבורו לחיות. (עוד על כך בקורס)
אני הייתי שם עבורה, בכל ליבי. האם היא לא ידעה / חשבה / רצתה / רגילה / ? / להעזר במשאב הנוסף שהוא נוכחותי.
אך האם יותר קל לשאת משא של כאב ועצב בשניים?
תלוי את מי שואלים
היא רגילה מימים ימימה לחיות במעגל סגור בו היא המשענת של עצמה. אלו יכולות חשובות, אך היות והנושא שהיא באה להרחיב בחייה הוא נושא הקשר עם עצמה וסביבתה, זוהי בדיוק ההזדמנות להתעכב ולבדוק איזה עוד אפשרויות יכולות להיות בתקשורת שלנו.
ניסיתי להסביר לה את המחשבות שלי, ולרגע נראה היה כי היא מבינה. "בדיוק כמו הנושא עליו אני בוכה", אמרה.
"למה את זקוקה ממני?" שאלתי.
הרגע הקודם של ההבנה, פג, והיא מיהרה לענות, מארגנת את ישיבתה. "לשום דבר", "מה שקורה זה מצוין".
"האם השאלה שלי איימה עליה והכניסה אותה למגננות הרגילות?" תהיתי בליבי.
זה מאוד מאוד עדין, הנושא של התקשורת.
מחד גישת הגשטאלט גורסת, כל מה שקורה, זה מה שקורה, ואנו מקבלים את מה שיש.
ובדיוק באותו הזמן, אנו מודעים למה אפשרי לנו ברגע הזה? מה מיטיב עימנו? והתשובה לכל אחת מהשאלות הללו, היא לא בהכרח אותה תשובה.
אני מוצאת את עצמי מסתבכת עם המילים, וגם זה משהו שאני שמה אליו לב. אני בד"כ רהוטה, יודעת להביע רעיונות בצורה בהירה, אז מה קורה לי עכשיו. ואיך זה בדיוק קורה איתה, ברגע הזה, בדיוק כשנושא הפגישות הוא הקונפליקט שיש לה סביב קשר אנושי.
כל מה שקורה בחדר, וגם מה שלא קורה הוא סיבה לחקירה. מתוך כל החקירות האפשריות, אנו בסוף בוחרים דבר אחד להתמקד בו.
אני חווה את התסכול שיש לי כאשר אני חשה שלא הצלחתי להעביר את המחשבות שלי על הצורך בקשר כמו שאני אוהבת.
מחוג השעון כבר לא חרישי ומספר לנו שתיכף הפגישה מסתיימת.
והיא אומרת, שוב עיניה מביטות אל האופק:"החלטתי לבחור שתהיה לי משפחה".
מרגישה את הלב שלי נרעד, הפעם מצטלבות עינינו במבט ארוך שמילים לא יכולות להביע.
למידע על הקורסים הקרובים הכנסו:
