מכירים את הדילמה הפנימית האם ללכת לעשות ספורט או להישאר לנוח?
אומר קול/ מחשבה א'- "זה חשוב לעשות ספורט, כבר שבוע לא היית. אתה חייב, מספיק עם התירוצים"
עונה לו קול/ מחשבה ב' כשהוא מתחנן-"אני כל היום מתרוצץ ממשימה למשימה, אני חלש ועייף מידי עכשיו, אלך מחר בבוקר, אני מבטיח"
עונה א'- "שוב אתה דוחה את הדברים החשובים באמת. הרי בריאות היא ערך עליון, ואתה חלש אופי שכמותך, נכנע לגחמות הרגע"
עונה ב בקול חלוש:"אבל….."
ואולי ספורט זה לא בדיוק הנושא שחשוב לכם. ויש לכם נושא אחר סביבו יש התדיינות פנימית:
האם לאכול את המאכל המשמין שאתם אוהבים / או לא לאכול. האם לומר מה שאתם באמת רוצים, או לשתוק, לסדר את המגירות, או לדחות להזדמנות אחרת, ללכת למקום ההוא או להישאר בבית ועוד.
מיהם הקולות או המחשבות בתוככם הדנים ביניהם?
גישת הגשטאלט מזמינה את האדם לדבר את הדיאלוג הפנימי בצורה חיה ב"כאן ועכשיו".
ולחקור ביחד עם איש המקצוע, את הצרכים, כוונות וערכים של כל קול פנימי.(מידע נוסף, בקורס הקרוב)
פריץ פרלס, מפתח הגשטאלט הציע דרך לקטלג את הקולות הפנימיים. הוא השתמש במטאפורה להמחשת הרעיון שלו. פרלס טען כי לכל אחד מאיתנו יש "טופ דוג"((Topdog ו"אנדרדוג" (Underdog). אני עליון ואני תחתי. בואו ונכיר אותם.
כלב השמירה העליון "טופ דוג"Topdog
הוא צדקני וסמכותי. הוא מיטב לדעת מכל אחד אחר. לעיתים הוא צודק, אך תמיד הוא צדקני. בידו חרב ה"עשה" ו"אל תעשה", הוא מניפולטיבי ומאיים איומים כגון "אם לא תעשה כמצוותי אז: לא יאהבו אותך/ תישאר לבד/ יצחקו עליך/ לא תגיע לגן עדן, ועוד הפחדות מסוגים שונים. הוא החלק השכלתני, החלק ה"מצפוני", אין בו רגשות. או קשב והתחשבות. יש לו ציפיות והוא עושה אידיאליזציה של המציאות, וזאת על פי הערכים וההפנמות שקיבל האדם מהוריו ומהסביבה בא גדל. הוא הקול של מה ש"צריך וחובה לעשות"
כלב השמירה התחתי "אנדרדוג" Underdog
מתגונן, מתנצל, מחניף, מגלם את התינוק הבכיין. אין לו כוח. הוא פועל בדרכים הבאות:"מחר..", "אעשה כמיטב יכולתי", "ראה נא", הוא אומר לכלב השמירה העליון, "הריני מנסה שוב ושוב, מה זאת אשמתי אם איני מצליח, הרי יש לי כוונות טובות כל כך", "אינני אשם אם שכחתי". ה"אנדרדוג" הוא ערמומי ובד"כ הוא משיג את רצונו יותר מ"הטופדוג" משום שהוא מתוחכם יותר ממנו, הוא משיג את שלו במניפולציות. פעמים רבות הוא גובר על כלב השמירה העליון.
בעולם האימון משתמשים במושג "שדונים כדי" לתאר אותו.
אחת המטופלות שלי, ששנים כמהה לזוגיות, מצאה אחרי חיפושים מתישים את בן זוגה הנוכחי. היא נקרעת, ממש כך, בין רצונה להיות עימו בקשר זוגי, הממלא עבורה צרכים חשובים של חום, אהבה וקבלה, לבין הקול הפנימי שלה שאומר שבן זוגה לא מספיק: לא מספיק, חכם, עשיר ונראה טוב כמו הסטנדרטים שהציבה לעצמה בחיים.
על פי פרלס האדם שואף להשתמש במנגנונים הטבעיים שלו לויסות ואיזון עצמיים. כל פיקוח מהסביבה וגם פיקוח חיצוני שהופנם, משבש את פעילותו התקינה של האדם.
האדם מתפצל למפקח ולמפוקח. המאבק הפנימי הזה בין שניהם, לעולם לא בא אל קיצו. ה"טופדוג" ו"האנדרדוג" נלחמים לחיים או למוות. זהו הבסיס למשחק של העינוי העצמי. בד"כ אנו יוצאים מן ההנחה שאומרת שהצדק עם הכלב העליון. אך הוא תובע תביעות פרפקציוניסטיות שאי אפשר לעמוד בהן.
המאבק בין השניים מאופיין בעינוי עצמי, תוכחה פנימית, לעיתים אשמה ותחושה ש"אני לא בסדר", ומלווה בסבל פנימי גדול. למאבק זה אין מנצחים. אם "ניצח" אחד מהם, משמע שהאדם נותן לגיטימציה או מודע רק לאחד מהצדדים שלו, ולא מכיר בצד השני, סביר להניח שנלווה לכך תסכול, ייאוש וחוסר שביעות רצון כרוני, שלעיתים גם הם אינם מודעים.
מאמנים ומטפלים שימו לב– אל תייצגו את אחד התפקידים
אדם בא לטיפול או אימון משום שהוא מקווה להשתנות, כשאיש המקצוע מנסה לכוון בצורה אקטיבית את המטופל שלו להשתנות. בלי לשים לב, הוא למעשה משחק את תפקיד ה"טופ דוג", ולכן האדם ייצג מולו את ה"אנדר דוג".
עוד זכורה לי המתאמנת שהגיעה אלי לפגישה מבוהלת, לאחר שלא הייתה מוכנה ללכת לפגישה נוספת עם המאמנת האישית שלה באותה עת, אשר ממנה ברחה.
היא סיפרה לי:"המאמנת רצתה שאתחיל לנהוג השבוע, ולא נהגתי כבר עשרים שנה, וגם היא רצתה שאמצא עבודה אחרת, ואני כבר במשרד החינוך מאז גיל עשרים. הרגשתי שאני חלשה ולא מסוגלת לעשות מה שהיא מבקשת, ולכן אני לא רוצה להמשיך אצלה".
למעשה, אלה היו המטרות שהציבה האישה לעצמה בתהליך האימון, המאמנת רק קבעה לה לוח זמנים לביצוע. אך היות ולא היה בתהליך שלהם אפיק לביטוי ל"אנדר דוג", והאישה לא מצאה בתוכה את הויסות העצמי בין המטרות, הצרכים והפחדים שלה, האימון הזה לא הצליח והיא עזבה בבהלה ובייאוש.
ויש גם מקרים נוספים בהם המתאמן עושה שינויים בחייו כשהוא בתוך תהליך אימון, אך מיד כשמסתיים התהליך הוא "חוזר לסורו" וכל השינויים שעשה נעלמים כלא היו.
מה על איש המקצוע לעשות עם משחק העינוי העצמי של האדם שבא אליו
המטפל/ המאמן המיישם את עקרונות הגשטאלט, מאמין שהפיצול "טופדוג / אנדרגדוג" כבר קיים בתוך האדם כשחלק אחד מנסה לשנות את החלק השני, והוא נמנע מלייצג את אחד התפקידים הללו. הוא מעודד את האדם ליצור דיאלוג ותקשורת ביניהם, ולשחק את שני החלקים הללו (גם ע"י טכניקת הכיסא הריק המוכרת לרבים). להכיר כל חלק על צרכיו, תביעותיו, פחדיו, ותרומתו לאדם וכו'.. וליצור קשר מחודש בינהם ואיתם. עד שיפנים האדם ששני חלקים אלה שייכים אליו, אך אינם כל כולו. הוא ילמד פחות להזדהות או להאמין ל"טופ דוג" ול"אנדרדוג" שלו, וישכיל ליהנות מתרומת כל אחד מהם לחיו.
בגישת הNLP משתמשים בטכניקת Parts integration כדי ליצור ישות חדשה המשלבת את שני המרכיבים בתוכה.
גילוי נאות– אני לפעמים, בסיטואציה המתאימה, אוהבת לשחק את תפקידי ה"טופ דוג" וה"אנדרדוג" מול המטופלים שלי.
לדוגמא: המטופל שואל אותי:"תגידי, את חושבת שאצליח ב ?X"
היות ואני כבר צופה את מה שעומד לקרות- לא משנה מה שאגיד לו, הוא יגיד ההיפך.
אז אני בוחרת תפקיד ומגיבה:" בטח, אתה חכם, חרוץ, מוכשר, ועם המון משאבים, ובטוח שתצליח".
נכון, בחרתי לייצג את ה"טופדוג".
ומיד החלק ה"אנדרדוגי" שלו מגיב:"לא, זה ממש קשה, ויש הרבה תחרות, אני לא בטוח ואפילו חושש".
מיד אני מחליפה תפקיד ומייצגת את ה"אנדרדוג":"נכון, זה מאוד קשה, ויש הרבה מתחרים, לא בטוח שתצליח, אתה ממש צודק.."
מה קורה עכשיו?
נכון, הוא מיד מחליף תפקיד ומייצג את ה"טופדוג" בעצמו:"אבל אני חכם ויש לי ניסיון…"
ואז אני מחליפה תפקיד….
החלפת התפקידים המהירה שלי, והקריצה בצידה, מבלבלת ומדגימה למטופל בהומור את משחק העינוי העצמי שלו. ואז תגובתו בד"כ:"די..נו…"
וזה בדיוק מה שרציתי להשיג- הגדלת מודעות לשני המרכיבים, קצת הומור, ופחות הזדהות עם אחד מהם.
נ.ב
הבאתי לכם כלשונם את המטאפורות שפריץ פרלס השתמש בהם (כלב השמירה העילי והכלב התחתי) כדי לתאר את משחק "העינוי העצמי". אך חשוב לי לציין שעבורי, יש משהו לא כל כך חיובי לדמות את מרכיביו של אדם לכלב. פריץ פרלס היה איש דרמטי, חיפש לעורר תגובות, ולעיתים פעולותיו היו שנויות במחלוקת. אפשר גם לבדוק עם המטופל/ מתאמן שלכם איך הוא פוגע בעצמו בעת שהוא דורש מעצמו דרישות מסוימות. קריאת כיוון למטפלים- זה בד"כ קשור ליחסים בילדות אם הורה אחד או שניהם.
מידע נוסף על קורס הגשטאלט הקרוב כאן
