בבוקר בהיר אחד ניגשתי כמנהגי אל שולחן העבודה שלי. חיכתה עליו ערימה של מכתבים מפוארת שלא הייתה מביישת אף לשכה ממשלתית. לפתע צד את עיני מכתב מעורך דין. "מוזר, חשבתי, אני לא מכירה את השולח. מה זה יכול להיות". פתחתי בסקרנות את המכתב ומיד חשכו עיני. היה זה מכתב אזהרה חריף המנוסח בלשון משפטית, חלקלקה, תקיפה ומאיימת. וזה הנוסח שלו בתרגום לעברית מדוברת: בשלהי מאי בתאריך X שלחת למרשי מייל העומד בקריטריונים של חוק הספאם, כדאי מאוד שתעבירי לחשבונו מיד סך של 1000 ₪ ככתוב בחוק. אם לא, נפגש בבית משפט.
מיד בדקתי, צודק האיש. אכן באותו תאריך שלחתי לבחור מייל אחד ויחיד (עם מאמר פרי עטי והזמנה לקורס) והיות ולא הגיב, לא שלחתי לו אף פעם מייל נוסף.
מה עושים?, איני מורגלת בעניינים שכאלה. ראשית דבר פתחתי את גוגל. רעננתי לעצמי את חוק הספאם- מספיק שיהיה במייל החד פעמי מידע שאפשר לראות אותו כפרסום וזה כבר נחשב ספאם.
מודה, למרות שהכרתי באופן כללי את החוק, לא הייתי מודעת לדקויות העניין. קראתי עוד גם על העו"ד וגם על מרשו- אותו בחור שתובע אותי. נקרא לו טל. טל הוא מאמן אישי, קולגה למקצוע שעובד עם אנשים ובני נוער על הקשיים והבעיות שלהם. קראתי את דבריו הנרגשים על נכונותו לסייע לאחרים בכל תנאי ובכל מצב. וחשבתי לעצמי, מה גורם לטל לתבוע אותי. שלחתי לו מייל אחד ויחיד. הוא לא דיבר איתי או תקשר איתי שהמסר הפריע לו בכל צורה שהיא מעולם, יכול להיות אפילו שהוא מתעניין בתחומים בהם אני עוסקת. אולי חסרה לו פרנסה? אולי הוא רעב ללחם?
תבינו, אני לא בעד להטריד אנשים, ובהחלט בעולם המוצף גירויים בו אנו חיים, החוקים עוזרים לשמור על הגבולות. אבל הלו, כך מתנהגים? אגב, אני בטוחה שלכם הקוראים יש דעות שונות ומגוונות על מי צודק ומי טועה ומי צריך לשלם ביוקר, וכל דבריכם נכונים, תלוי בנקודת המבט.
ואז נזכרתי בבובר שמשנתו יכולה לשפוך אור על עניין זה.
מרטין בובר היה פילוסוף יהודי (1878-1965) שכתב על נושא הקשר האנושי. רעיונותיו הפכו להיות חלק מעקרונות גישת הגשטאלט. בובר כתב על הערכים נוכחות, אותנטיות, אישור הדדי והכלה במסגרת הדיאלוג האנושי. הוא דיבר על שני סוגים של קשרים בין אנשים. יחסי "אני- אתה" ו"אני- זה". (שני הסוגים נמצאים על אותו ציר ויש גם מנעד וגוונים נוספים בינהם-מידע נוסף בקורס)
במערכת היחסים "אני-זה" I-IT
אנו מתייחסים לאנשים על פי קיומם הפונקציונאלי עבורנו. השוטר, נהג האוטובוס ופקיד הבנק הם אובייקטים הנחוצים לי להגשמת המטרות ומילוי המשימות שלי."זה" הוא אובייקט הנתון להשפעתי, שליטתי ותמרוני, או שאני נתונה לשליטתו והשפעתו. אנו מתמקדים בתפקיד ולא במהות ובקשר האנושי עם אותו אדם.
יחסי אני-זה חשובים לתפקודנו. בובר כתב עליהם משפט מעניין
"Without It a human being cannot live
. But whoever lives with only that is not human."
יחסי "אני-זה" כוללים פונקציות כמו שיפוט, רצון, שיקוף, מערבים מודעות עצמית, וחוויה של נפרדות. אנו מכווני מטרה, עוסקים בעשייה יותר מאשר בהוויה. המשימה היא משמעותית עבורנו. כשאני באה לגן לקחת את בני, והוא דורש בנחרצות:"אמא, אני רוצה שנלך לסופר לקנות גלידה", באותם רגעים, סביר שהוא פחות רואה אותי כאדם עם צרכים, או חש כלפי רגשות חמים, ברגעים אלה אני ארנק מהלך עבורו להגשמת מטרותיו. ודוגמא נוספת: כשאני רוצה לשבת עם בתי על ש.ב, ואני מצפה שתכין אותם עכשיו, ברגעים אלה המשימה בראש מעייניי, ואני פחות רואה אותה כאדם על מכלול צרכיה ורגשותיה.
עבור טל, התובע שלי, "אני" היא פונקציה דרכה הוא יכול להגדיל את הכנסותיו בקלות וללא מאמץ.
והוא לא רואה את אנושיותי על כוונותיי וליבי. בובר טען שבתרבות המודרנית יחסי "אני-זה" הופכים נפוצים, ויחסי "אני-אתה" הופכים נדירים ואז רבים האנשים המרגישים ניכור ובדידות.
ביחסים "אני- אתה" I-Thou
אנו פוגשים את השני (זה יכול להיות אדם או אפילו חפץ), ויש לנו זיקה וקרבה אליו. אנו פותחים את ליבנו בהווה למפגש ומה שהוא מזמן. בובר כתב:"האדם נעשה אני באתה". זאת אומרת, אין לאדם אני ממשי אלא שהוא יכול לומר בכל יכולתו "אתה" ולקלוט את השני בהוויתו, בכנותו, ובקיומו הייחודי.
יחסי "אני-אתה" זהו מצב שלBeing ביחסים, אנו מסכימים לקבל את ה"עכשיו" ללא כפייה או שידול למשהו שיקרה. על פי בובר הרבה אנשים שמגיעים אלינו זקוקים לסוג כזה של יחסים. אך הם אינם רגילים למצב בו אין ציפיות או דרישות מצד הסביבה כלפיהם והם בסדר כפי שהם. לכן קשה להם ליצור יחסי "אני–אתה" לצורך ההזנה שהם צריכים. מוכנותו של המטפל להחזיק בגישה של "אני-אתה" תוך כדי יחסי "אני-זה", היכולת שלו להיות פנוי למטופל, בלי ציפיות ובלי דרישות, יוצרת את הקרקע לריפוי עמוק ומשמעותי דרך מימד היחסים. אגב, יחסי אם – תינוק הם החוויה הראשונה של מרחב "אני- אתה". אחת האירוניות המעניינות היא, שכאשר אנו מציבים כמטרה יצירת יחסים של "אני-אתה", מיד היחסים הופכים להיות "אני-זה". משום שכשאנו רוצים מהאדם או מהסיטואציה משהו, יש פחות אפשרות לקשר נוכח, נטול ציפיות, פתוח ובהווה.
ודוגמא לכיצד יחסי "אני- זה" יכולים להפוך ליחסי "אני-אתה". אתם עולים במעלית עם עוד ארבעה אנשים שאינכם מכירים. אתם מנומסים, לא נועצים עיניים, עומדים ומחכים בסבלנות עד שתגיעו לקומה היעודה. עבורכם האנשים במעלית קיימים כרקע פונקציונאלי למטרתכם: לעלות במעלית. לפתע נופל לאחת הנשים שבמעלית צרור המפתחות על הרצפה. אתם מרימים ומחזירים לה, עיניכן נתקלות בעיניה, היא מחייכת אליכם, וחיוכה חם ונעים. אתם שמים לב שהיא בת גילכם, אולי גם לה יש ילדים בגילאי הילדים שלכם, אולי גם לה עניינים דומים לשלכם. ברגע, חווית המפגש הלא אישי הזה עם האנשים במעלית, הופכת עם מישהי אחת למפגש אישי בו יש זיקה הדדית.
ומה קורה במפגש המיישם את עקרונות הגשטאלט
אני, אשת המקצוע נעה בין יחסי "אני- זה" לבין יחסי "אני-אתה".
יחסי "אני-זה"- אני זוכרת את תפקידי. עלי לסייע למטופל שלי בתהליך השינוי שהוא מבקש לעצמו. אני זוכרת בכל רגע את מטרות התהליך, וכל מהלכיי בחדר מכוונים בטווח הקצר או הארוך להשגת מטרות אלה. אני מנתחת, צופה מהצד, מכוונת את ההתערבויות שלי לדיוק מכסימאלי, ומקבלת החלטות חדשות על דרכי התקשורת שלי בכל רגע נתון.
יחסי "אני-אתה" הם הלב של גישת הגשטאלט – מאידך, על מנת שהקשר שלי ושל האדם שבא אלי יהיה קשר מכיל, ויאפשר לאדם להיות מה שהוא ללא שיפוט וללא ביקורת, וללא "צריכים" למיניהם. אלא עם פתיחות, כבוד, קבלה ונוכחות גמישה וזורמת. קשר שיהיה הזדמנות שנייה לחוות משהו מהחוויה הראשונית המכילה של אם- תינוק, קשר שיהווה מצע תומך דרכו האדם יוכל לממש את הצרכים שלו. לשם כך אני מחזיקה עבור שנינו את יחסי "אני–אתה". משחררת מוטיבציות, לא משתמשת באנרגיה שלי לדחוף אותו קדימה, מקבלת את מה שיש עם הכלה, נכונות לאינטימיות, כוונה להיות איתו יד ביד, בקצב ובדרך שלו.
איך אני עושה זאת?
אני נותנת לחווית המפגש הבין אישי לעבור דרכי. אני לא מנסה להסתיר או לארגן את "עצמי" כדי להיות לא מעורבת, אלא להיפך. אני קשובה בתוכי לכל מה שקורה, לכל מה שהאדם אומר ומרגיש, וחווה מה קורה לי במהלך המפגש- האם אני עצובה, כועסת, מתוסכלת, מה המחשבות שלי, מה אני חשה בגוף. אני משתמשת בהכלה (inclusion) שפירושה לשים עצמך בתוך החוויה של הזולת במידת האפשר, להרגיש מה שהוא מרגיש, כמו להיות בתוך גופו, מבלי לאבד תחושה של נפרדות ועצמאות של העצמי של המטפל. לכאן שייכת התיאוריה הפרדוכסאלית של Beisser (1970): מפגש עם המטופל במאמץ להכילו, בלא כוונה לשנות אותו, הוא המפגש שבו המטופל מקבל תמיכה להתפתח על ידי הזדהות עם החוויה שלו.
אני מקבלת מידע פנימי רב, וכאן אני מפעילה תהליך של קבלת החלטות כדי לבחור מה מתוך המידע הפנימי שלי רלוונטי לתהליך, ויקדם את השגת המטרות של המטופל.
לדוגמא:
אדם מספר לי שהוא מרגיש שלא רואים אותו והוא לא חשוב לאף אחד. אני יכולה לבדוק איתו ממתי הוא מכיר את ההרגשה הזאת? איזה זיכרונות יש לו? מה הוא אומר לעצמו שזה קורה, ואיך הוא מתמודד. ואני יכולה כאפשרות נוספת להשתמש במימד היחסים שלנו כדי לחקור איתו את הנושא ולשאול:
"ומה קורה ביננו?, האם/ או איך אתה חווה שגם אני לא רואה אותך"…
שדה חדש של אפשרויות חקירה מתוך ה"עכשיו" ומרחב היחסים שלנו מתווסף לתהליך.
ואולי אני יכולה לשתף בחוויה שלי מולו:" אני מוצאת את עצמי מתאמצת לשמוע את קולך, מתאמצת להישאר איתך בקשר כשאתה נעלם לתוך השקט, אני מרגישה חסרת אונים לפעמים כשאני חווה שאינני מצליחה להיות איתך בקשר".
שיתוף זה יכול להיות הזדמנות נוספת לחקירה של התבניות של אותו אדם מול הסביבה, בתוך מעבדת היחסים שלנו. ושוב יש לבחור בקפידה את אופי השיתוף. יש הרבה שיקולים לכך, וזה שווה מאמר נפרד כמובן.
מניסיוני, מרחב היחסים בקליניקה הוא מצע לתובנות חדשות, בעלות עוצמה, ויעילות בתהליך השינוי
ומה קרה בסוף בעניין התביעה?
התייעצתי עם יודעי דבר והם מסרו לי את המידע הבא:" ישנם אנשים פרטיים וגם עורכי דין שהם תובעים סדרתיים. הגיוני ונכון לתבוע מישהו על מיילים חוזרים ועל הטרדה. אך אנשים אלה מחפשים כל הזדמנות ולו הקלה ביותר לעשות כסף קל ולראיה, המקרה שלך. זאת הדרך הקלה שהם מצאו להרוויח. סביר שבמקביל הם מנהלים עוד הרבה תביעות נוספות. הם פועלים ב"שיטת מצליח" ותובעים על ימין ועל שמאל. התקשרי לעו"ד והציעי לו פשרה."
כך עשיתי, למשמע הצעתי, העו"ד נשמע כאילו הוא קופץ משמחה. הוא הסכים בקלילות לפשרה של 450 ₪. השיחה הסתיימה וחשבתי לעצמי: בתרבות הישראלית מעלים על נס את יחסי אני- אתה. "כל ישראל חברים", "ואהבת לרעך כמוך". מכירים את הכינויים "אחי", "גבר", "אחותי". כל אלה יוצרים קרבה בלתי אמצעית. אין ספק שיש הרבה פרנסה בנמצא למי שבוחר באפיק זה, במיוחד בישראל.
זהו, גיליתי את סוד העושר!! למה להתאמץ ולעבוד קשה? להשקיע בשיווק אישי ובפיתוח מקצועי? לכו לתבוע בהמוניכם.
נ.ב
ובהזדמנות חגיגית זאת קוראי היקרים בקשה צנועה לי אליכם. הצטרפתם אלי במהלך שנות העשייה הרבות שלי בתחומי האימון אישי,NLP וגשטאלט. גם במסגרת המכון הישראלי לגשטאלט אותו ייסדתי. אם מישהו מכם לא מעוניין לקבל מיילים, או חושב שהוא נמצא כאן בטעות. אנא הסירו עצמכם בקליק אחד.(ואני מתארת לעצמי שאם אתם שייכם לזן התובע- אולי בקשתי לא תפגוש את ליבכם, אך בכל זאת)
ואם ממש נעים לכם לקבל ממני מידי פעם מאמרים, הישארו עימי, ואתם יותר ממוזמנים להמליץ לחברים ולשתף.
למידע נוסף על הקורס הקרוב הקליקו כאן
